מה וקרה כאשר המעביד קורא דואר אלקטרוני של עובד?

החלטת בית הדין לעבודה בנושא ס”ע 233-07-10 וואן מוצרי תוכנה בע”מ נ’ יהב ואח’ היא מעניינת במיוחד לאור מסקנתו הסופית של בית הדין. צור יהב היה עובד בחברת One אשר עסק בשיווק של מערכות מחשוב מסוימות מאוד, בחודש יוני 2010 הודיע יהב כי הוא מתפטר ועובר לעבוד אצל SmartX, מתחרה של One, אשר התחילה באותה העת לשווק את המוצרים המתחרים. ביום 17.06.2010 שלח צור, ככל הנראה בטעות, הודעת מייל שהיתה אמורה להגיע למעסיקתו החדשה וכותבה למעסיקה הישנה וכללה מצגת ורשימת לקוחות. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 20.06.2010, שהיה יום ראשון, התבקש יהב למסור את מחשבו האישי לבדיקה.

בית הדין נדרש לשאלה האם מותר היה לחפש במחשבו האישי של העובד; לצורך כך הוא אזכר שתי החלטות שניתנו על ידי בית הדין לעבודה ונמצאות בערעור (עב 010121/06 טלי איסקוב נ’ הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב’ 1158/06 רני פישר נ’ אפיקי מים) וכן את ההחלטה בנושא של עמר”מ 13028/09 בנימין אליהו נ’ עיריית טבריה בה נדונה שאלת החיפוש במחשבו של עובד עירייה; אולם, בית הדין לא אזכר את ההחלטה בה”פ 1529/09 חן בת שבע ואח’ נ’ יוני בן זאב. חשיבות האזכורים, אולם, לא היתה משמעותית כאשר נכנסים לעומק המקרה. השאלה האם לאפשר חיפוש במחשבו של העובד עלתה, ולהערכתי הוחלטה, בצורה שגויה.

בית המשפט פסק כי יש לאפשר למעסיק לחפש בקבצי המחשב של העובד מסיבה ברורה מאוד: העובד מבין במחשבים. בפסיקתו קבע בית הדין כי כיוון שהעובד נועץ עם עורך דין בטרם מסירת המחשב, ובעקבות מומחיות העובד במחשבים, יש לאפשר את העיון בחומר:

בפרק הזמן בין יום חמישי, שבו התגלה המייל שנשלח לסמרט-איקס, לבין יום א’ שבו התקיימה הפגישה עם גולדשטיין, וכן מיום א’ בצהריים, מועד הפגישה ועד להחזרת המחשב, היה ליהב די זמן על מנת למחוק קבצים אישיים שלו מהמחשב של וואן. יהב הוא איש מחשבים מנוסה. יש להניח שידע כי החזרת המחשב לוואן משמעה בהכרח שוואן תחדור למחשב על מנת לדעת אילו עוד מסמכים ניסח יהב עבור סמרט-איקס וכן אילו מסמכים נמצאים במחשבו ושייכים לוואן. על פי עדותו של יהב, נפגש לפני מסירת המחשב עם עורך דין. לא מן הנמנע שדנו גם בדרישת וואן להחזיר אליה את המחשב מיידית ובמשמעות הנובעת מכך, לרבות האפשרות שוואן תעיין בקבצים המצויים בו ובאלה שנמחקו.

לו היה מעוניין למנוע מוואן לעיין במחשבו, יש להניח שהיה מוצא את הדרך להודיע זאת לוואן, בין בעת מסירת המחשב ובין בפניה ליפתח קליימן או לארז גולדשטיין. יהב לא עשה כן אלא מסר את המחשב ותו לא. המקרה שבפנינו שונה בתכלית השינוי מזה שנדון בבית המשפט המחוזי [פרשת בנימין אליהו – י.ק]. שם נעשה חיפוש במחשב של העובד, בהסתר, ללא שהעובד ידע שמישהו בודק את המחשב שלו. כאן נמסר המחשב לוואן ביודעין, לאחר היוועצות של יהב עם עורך דין ולאחר שהיתה ליהב שהות למחוק ממנו קבצים אישיים ואף מחק.
הובהר בדיעבד שהיתה הצדקה לבדוק את המחשב, שכן התברר שיהב מחק ממנו גם מסמכים שהיו דרושים לוואן, במסגרת המשא ומתן שלה עם ג’טרו (הדברים יפורטו בהמשך).

כלומר, בית הדין לעבודה פוסק כי ניתן לחפש במחשבו של העובד כיוון שניתנה לעובד ההזדמנות להשמיד נתונים ומידע, וכיוון שהיה יכול לפעול על מנת לא למסור את המחשב. במחשב, לפחות לפי עדותו של יהב, היו נתונים אישיים, תמונות ומידע אישי יקר; כלומר, לא מדובר בקריאת דואר אלקטרוני על ידי המעביד או נסיון אחר לחפש במידע, אלא בהחזקה של מידע אישי שלא בהסכמת העובד.

החלטת בית הדין, כאילו בהבנתו, בפנייתו לייעוץ מקצועי ובמחיקת חומר אישי מהמחשב ניתן לעקוף את דיני הגנת הפרטיות ודיני הקניין, עד כדי כך שניתן לאפשר חיפוש במחשב אישי של אדם אינה עומדת בקנה אחד עם עקרונות חוקתיים. ההחלטה יוצרת גם מדרג נורמטיבי שונה: מי שאינו מנוסה במחשבים, אינו מקבל ייעוץ משפטי ואינו מוחק מידע, יהיה זכאי להגנה. בכך יש כדי להרתיע את ציבור העובדים מלקבל ייעוץ בנוגע לזכויותיהם.

כיוון שמדובר בבקשה לצו זמני, אני רוצה להאמין שבית הדין עוד ישנה את החלטתו ויפסוק בצורה שונה, אולם יש להזהר במקרים מסוג זה מלאפשר לשנות את ההלכה הקיימת על ידי אבחון מיותר. מעבר לכך, בית הדין היה יכול להגיע לתוצאה הזהה על ידי אי מתן החיפוש, כיוון שהוא בעצמו פסק כי המידע היחיד הרלוונטי נשלח כבר בטעות לOne.

לכן, אין אלא לחכות להחלטה בנושא טלי איסקוב בבית הדין הארצי.

[פורסם במקור]