על חשיפה אגבית של פרטי גולשים בתביעות לשון הרע

לפני שנה פחות יומיים, החליט בית המשפט בפנסילבניה (במסגרת הליך ביניים, כלומר לא החלטה סופית) כי כתובת IP לבד אינה עילה מספקת לקבלת תביעה על פניה. לדבריו “הדבר אפשרי שהנתבעת לא היתה המשתמשת המפרה [של זכויות יוצרים – י.י.ק]. בעת בחינת האפשרות לקבלת התביעה בצורה מהירה, בית המשפט חייב לקבל את המידע [לגבי כתובת הIP – י.י.ק] בצורה המטיבה עם הנתבעת. בעשותו כן, ביחד עם הכחשתה החוזרת של הנתבעת שהיא הורידה או הפיצה את ההקלטות במחלוקת במקרה זה, נוצרת מחלוקת עובדתית אמיתית. אם הנתבע יוכל להציג הוכחה שהוא לא היה המשתמש שזוהה על ידי הנתבעים, חבר מושבעים סביר יוכל למצוא שהוא לא אחראי להפרת זכויות היוצרים” (04-CV-2246 Motown v. DePietro, ההדגשות אינן במקור, י.י.ק). (תודה לריי בקרמן על השמירה העיקשת של מסמכים בקורא הרסס שלי)

אותה החלטת בית משפט מגלמת את בסיס ההתדיינות במשפטים אזרחיים (ולא פליליים, בהם אולי נדון בהזדמנות אחרת): הצדדים משחקים משחק של פינג פונג בנושא הראיות, התובע מציג ראיות שלכאורה אמורות לשכנע את בית המשפט שהנתבע עשה את שעשה, בית המשפט מקשיב ושואל את הנתבע מה עמדתו, הנתבע מציג את עדויותיו וראיותיו, ולאחר שזה עשה כן, השופט מחליט מי מהגרסאות נשמעת הגיונית. לתובע יש זכות, כמובן, לחקור את הנתבע על עדויותיו וראיותיו ולאחר מכן יכול להציג טענות שמפריכות את גרסת הנתבע.

לכן, אני חושב שהטענות שהובאו על ידי גל מור בכל הנוגע לתיק א 7667/03 נבות נ’ גור הן לא בהכרח נכונות. עובדות המקרה בקצרה, לנוחיות מי שאין לו כח לקרוא (למרות שיש גם כתבה בדה-מרקר): יוסף נבות חשד כי מספר פרסומים בפורומים של אתר חבר’ה מהווים לשון הרע כנגדו. הוא הגיש תביעה נגד אילן גור בבקשה לחייב אותו ב150,000 ש”ח פיצויים על לשון הרע. במסגרת הדיון טען גור כי הוא לא כתב את הפרסומים המפרים ונבות ביקש מחבר’ה את כתובת הIP של המפרסם ולאחר שקיבל את כתובת הIP פנה לספקית האינטרנט לבקש את פרטי המשתמש שהחזיק בכתובת הIP. ספקית האינטרנט נתנה פרטי גולש מבלי שזו ערערה כלל על הסמכות ומבלי שנתבקש בית המשפט לדון בסוגיה (שימו לב שלשון הרע בפסק הדין עצמו היה גבולי ביותר וניתן על סמך ההחלטה הבאה של כב’ השופטת:

מהביטוי לו היה מנהל בלי כתמים, משתמע כי לתובע כתמים בעברו. ביטוי זה יש בו כדי להשפיל ולבזות את התובע ולכן יש בו משום לשון הרע. לא כך הוא לגבי הביטוי “לו היה מנהל עם ביצים”. ביטוי זה, אשר מתייחס לאומץ הניהולי של התובע, מהווה אמירת ביקורת על התובע ועל תפקודו כמנהל בעמותה ובהתחשב במעמדו של התובע כמנהל העמותה ובכך שמדובר בביקורת, אין לראות בדברים משום לשון הרע.

בהחלטה עצמה, למרות שלא נראה כך, יש פגיעה רצינית בגלל שלא התבקשו קודם חשיפת פרטי גולשים אלא הוגשה התביעה נגד אדם ורק אז התבקש הצו לברר האם זה האדם: העובדה שקודם כל הגיש נבות תביעה נגד גור וייחס לו את הפרסום כלל אינה רלוונטית לעובדה שהתבקשו כאן צווים לחשיפת פרטי גולשים במסגרת ההליך האזרחי שעשויים לפגוע בצדדים אחרים ולא ניתנה לאותם צדדים הודעה על כך, כמו גם להנתן בסטנדרט אחר לגמרי. האם אני יכול, כעת, לתבוע סתם פלוני-אלמוני שאני אבחר בתור זה שאני חושב שכתב עליי את הדברים המיוחסים ברשת ורק לאחר מכן לבקש את פרטי הגולש, כאשר זה מכחיש זאת? ואולי הלכת רמי מור (בר”ע 850/06 רמי מור נ’ ידיעות אינטרנט) בעצם ייושמה בצורה רעה כאן? בהלכת מור קבע בית המשפט שבכדי לקבל צו לחשיפת זהות גולשים יש להתבקש לסעד עיקרי (כלומר, יש להגיש גם תביעת לשון הרע או להצהיר כי זו עומדת להיות מוגשת), אולם, השאלה כנגד מי היא מוגשת היא שאלה מהותית.

דמיינו מצב תיאורטי לחלוטין בו ייתבע אדם ספציפי, נניח אותו גור, על פרסום מסוים שברור שלא הוא עשה; לאחר הגשת התביעה וכל המסמכים ולאחר שגור יכחיש (למרות שלנבות היתה את היכולת לדעת שזה לא גור בוודאות גבוהה), יתבקשו צווים לחשיפת הגולש שכן עשה זאת. גור לא יתנגד, וינתן צו כמו במקרה של אורן פרסיקו (בש”א 173154/07 אורן פרסיקו נ’ שידורי קשת) ללא התנגדות הצדדים.

הדברים הלכאוריים שמיוחסים לגור לא היו מזכים את נבות בצו לחשיפת פרטי גולשים לפי המסננת המחמירה שנקבעה בהלכת סבו (הפ 541/07 יעקב סבו נ’ ידיעות אינטרנט. באותו מקרה, למרות שיוחסה לתובע שחיתות ציבורית, נקבע כי היתה לו ההזדמנות לענות על כך וכן היה בדברים ביקורת ציבורית מותרת. במקרה של נבות נ’ גור, מדובר במקרה שלא היה עובר אפילו את המסננת של הלכת פלונית (בש”א 4995/05 פלונית נ’ בזק בינלאומי) שדרש כי “כדי לא לפגוע יתר על המידה בשימוש ברשת האינטרנט, יאפשר גילוי [של פרטי גולשים – י.י.ק] שעשויים להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע“. כלומר, בית המשפט שגה כאשר חייב את אתר האינטרנט חבר’ה ואת ספקית האינטרנט בגילוי המסמכים.

בית המשפט היה צריך, בטרם החליט לגלות את כתובת הIP ממנה פורסמה ההודעה כלל, לבחון האם מתקיימת העילה לחשיפת פרטי גולשים, מכשהיה רואה כי לא התקיימה אותה עילה, היה עליו לפסול את אותה בקשה ולדחות את כלל התביעה כיוון שלא הוכיח התובע אפילו ראשית עילה. בית המשפט, אם היה נדרש לשאלה זו (כמובן), היה מוצא כי טעות בידו. טוב יעשה בית המשפט אם בפעמים הבאות לכשידרש לצווים דומים במסגרת הליך גילוי מסמכים יבחן את ההלכות הנוגעות לחשיפת פרטים ויוודא שאותה תביעה אינה סתם תביעת מעטפת על מנת להשיג את צו הגילוי בצורה שלא עוברת דרך הסטנדרטים שנקבעו בפסיקה.