סעיף 79א לחוק בתי המשפט מאפשר לבית המשפט, אם הצדדים מסכימים לכך, לפסוק "על דרך הפשרה". כלומר, לתת פסק דין קצר, לא מנומק, מחייב ובו לקבוע את תוצאות התביעה. לא אחת, כאשר מגיעים לבית משפט בתיק שאינו בעל משמעות ציבורית מעמיקה, שאינו בעל שאלות משפטיות או עובדתיות קשות, אלא עם שאלה "כמה צריך לשלם", בית המשפט ממליץ לצדדים לאפשר לו לתת פסק דין מהיר וקצר יותר.
בשיטה של פסק דין לפי סעיף 79א נהוג, בדרך הכלל, לתת גם לבית המשפט גבולות לשיקול הדעת, כלומר סכומים של תקרה ורצפה. בצורה כזו, התובע מבטיח לעצמו הכנסה כלשהיא מפסק הדין (ומקטין את הסיכוי שהתביעה שלו תדחה לגמרי), הנתבע מבטיח לעצמו גידור של הסיכון שהוא נושא בו, ובית המשפט מרוויח, כי הוא מפנה לעצמו זמן יקר מאוד לדון בנושאים החשובים יותר ופסק הדין (למעט חריגים שבחריגים) אינו נתון לערעור.
הסיבות בגללן אני סולד ,בדרך הכלל, מפסק דין בצורה כזו הן כאלו:
פסק הדין מחייב ואינו נתון לערעור (רעא 1157/04 נאסא ווטר נ' שחורי). כלומר, אם הסמכת את בית המשפט לפסוק לזכותך (או חובתך) כל סכום בין 30,000 ש"ח ל90,000 ש"ח, וזה פסק לחובתך 90,000 ש"ח, לא תוכל לערער על הסכום.
פסק הדין אינו דורש נימוקים רבים. כלומר, בין המשפט לא נדרש בדרך הכלל להסביר את הסיבה מדוע בחר לפסוק את הסכום, והוא אינו דורש גם התחשבות במקרים דומים.
כאשר אתה צודק, אין סיבה להתפשר אלא אם הוצאות המשפט רבות יותר. אם אתה מאמין שהקייס שלך טוב, אז הסיבה היחידה להסכים ל79א היא אם הסכום שיפסק לחובתך או לזכותך הוא יותר נמוך או גבוה מהסכום שיעלה לך להמשיך בהליך המשפטי (בהתאמה). כלומר, אם תובעים אותך בלשון הרע, והעלות של לנהל את התיק היא 50,000 ש"ח, ובית המשפט יכול לפסוק בין 10,000 ל20,000 ש"ח, אז תמיד כלכלי לך להתפשר.
בכל מקרה, לפני שמסכימים לפסיקה בהתאם לסעיף 79א כדאי לחשוב פעמיים על סיכויי התיק, על הפיצוי הראוי, על כמה יעלה להתפשר שלא באמצעות בית המשפט, ועל כמה יעלה לך להמשיך את התיק כדי לנצח בו.
