חשיפת פרטי גולשים ואחריות מעבידים

בע”פ 3027/90 מודיעים נ’ מדינת ישראל נדונה שאלה מעניינת מאוד. מכונית עברה ברמזור אדום וצולמה על ידי מצלמה אלקטרונית. לא היתה מחלוקת שהמכונית עברה באור אדום, ולא היתה מחלוקת שהמכונית היתה בבעלות חברת מודיעים. הבעיה היתה כאשר לא היה ברור מי בן האנוש שנהג באותה מכונית. בית המשפט דן בשאלה האם ניתן להטיל אחריות פלילית על החברה שבבעלותה הרכב וקבע לבסוף:

כאשר לבעל הרכב מספר ניכר של כלי רכב, יש הנחה כי בעל הרכב יודע מיהו הנוהג וצריך לדעת לזהותו. עליו לשמור על זהות הנוהג, ואם הוא נמנע מכך, רואים אותו עצמו, כאילו נהג ברכב. אחריות זו היא אחריות פלילית-אישית-מוחלטת. היא אישית, שכן הבעלים נמצא אחראי בגין מחדליו באי-ידיעה על דבר זהותו של הנוהג ובאי-שמירת רישומים בעניין זה. אכן, הבעלים משתחרר מאחריותו דווקא כאשר בידו לזהות את הנוהג בפועל, גם אם נוהג זה הוא עובד או שלוח. האחריות אינה מבוססת – כפי שהאחריות השילוחית מבוססת – על יחס משפטי, הנראה למשפט כרלבנטי, בין הבעלים לבין מי שנוהג בפועל.

אבל כידוע לכולנו, הבלוג הזה לא מדבר בהכרח על דיני תעבורה, אלא על סוג אחר של תעבורה. אפי פוקס מציע, במסגרת ביקורת על חוק הטוקבקים של ישראל חסון ליישם את הליך תביעות ג’ון דו בישראל. תביעות ג’ון דו הן תביעות בהן הנתבע אינו מזוהה אלא עוטה מסכה, בתביעות ג’ון דו ניתן לפתוח בהליך משפטי גם כאשר הנתבע אינו ידוע, ולנהל את אותו הליך כשבסופו של ההליך יחשפו את זהותו של האלמוני.

הבעיה עם הליך כזה היא שהוא חריג לכלל ההמצאה, שקובע כי הליך משפטי מתחיל מהיום בו הנתבע קיבל בפועל את מסמכי התביעה וקיבל את הזכות להגיש את מסמכי ההגנה שלו. (וראו את החריג ברע”א 1415/04 סרביאן נ’ סרביאן). עוד בעיה עם אימוץ התהליך היא מציאת כתובת הIP.

לא מעט פעמים תגובות שמכילות לשון הרע נכתבות מכתובות IP של ארגונים גדולים או גופים שמאפשרים גישה לאינטרנט ממקומות שונים. כך לדוגמא, כל סטודנט באוניבריטת ת”א יכול לכתוב תגובה בכל בלוג ולגרום לכך שצו חשיפת פרטים שינתן לפי הלכת יעקב סבו (הפ 541/97 סבו נ’ ידיעות אינטרנט) או הלכת רמי מור (בר”ע 850/06 מור נ’ ידיעות אינטרנט) יגיע אל אותו מוסד. והמוסד? האם הוא יכול ללכת אל הכותבים?

לא תמיד ניתן להשיג את פרטי הגולש הספציפי; ובמקרים רבים הגעה אל אותו מוסד עשויה להציב את התובע בפני שוקת שבורה שעשויה לשכנע תובעים פלונים לאמץ גישה דומה מאוד לגישה בהלכת מודיעים. גישה כזו, כמובן, עשויה להיות הרסנית כלפי שיתופיות ברשת וניהול הרשאות. עסקים רבים בהם מחוברים שלושה-ארבעה עובדים שונים יאלצו לרכוש מערכות ונתבים מתוחכמים רק כדי לנטר אחרי עובדיהם, וכתוצאה מכך להטיל עלויות על המערכת במקום בו אותן עלויות הן משמעותיות ביח לנזק המינורי שנגרם.

כדי להגיע למצב בו בלוגרים לא ימצאו את עצמם מאויימים בתביעות חדשות לבקרים וכן למנוע מצב בו בעלי שררה וגישה לאמצעים משפטיים יפעילו את אותה שררה על מנת לדכא את אלו שיוצאים נגדם, צריך להגיע להסכמה אחת, ברורה וקיימת לגבי אחריות תכנים ברשת. אותה הסכמה צריכה לצאת מנקודת הנחה שמי שמעוניין לכתוב תכנים אנונימיים ברשת תמיד ימצא את הדרך לעשות זאת.

בהרצאה שנשאתי לפני מספר שבועות הסברתי לאורחים כי למרות שהציגו אותי בתור יהונתן קלינגר מעולם לא ביקשו ממני להזדהות באמצעות תעודת זהות בכדי להעביר את ההרצאה, מעולם לא וידאו כי אני אכן אותו קלינגר נטען ומעולם לא נבדק כי אותו קלינגר הוא אכן עורך דין. באינטרנט,

כולנו יודעים, מדיניות ואמינות של גולשים נבנת על סמך התנהגות ארוכת ימים. לכן, אמינות של מגיב רנדומאלי כזה או אחר אינה רלוונטית ולא יקרה שום דבר אם אותה תגובה פשוט תמחק, בהנחה שהיא נמחקה בהזדמנות הראשונה שאמרו שהיא פוגענית.

פורסם במקור בבלוג 2jk.org