על זכויות יוצרים וRSS

וואלה! רסס! הכה בבלוגוספרה. מדובר בשירות חדש (וצבוע) שמאפשר לאנשים לקרוא את תוכן האתרים האהובים עליהם מבלי לגשת כלל לאתר. הRSS הוא קיצור של Real Simple Syndication, ופותח כתקן המוגדר משפטית ובעל התאמות מוגדרות. בעוד שעודד ירון מקפטן אינטרנט טוען שמדובר בשירות מתחרה לגוגל ניוז, רק שכאן אין הפרת זכויות יוצרים. הגולש פיגו מאנקדוטות רשת העלה שאלה אחרת – האם לא מדובר בשימוש מסחרי האסור על ידי רשיונות CC המגנים על רוב הבלוגים בישראל?השאלה לגבי זכות השימוש בערוצי הRSS עלתה כבר בחו”ל במקרה של מרטין שווימר, עורך דין שפנה לבלוגליינס וביקש להסיר את ערוץ הרסס שלו מהאתר. במקרה שם, כמו בקורא הרסס של וואלה, עדיין לא הוצגו פרסומות בעת שהאתר עלה, ולכן השאלה היתה האם מדובר בשימוש מסחרי? הקהילה המשפטית ברשת והגולשים פתחו בדיון במהות ההבדל בין אפליקציה לבין שירות מבוסס רשת (מה שקרוי כיום Web 2.0), חלקם טענו שלא מדובר בשימוש מסחרי, חלקם חשבו שהוא סתם מגזים והתעלמו מהסיפור. ראסל ביטי הוסיף כי:

I think this is the border of fair use. They make money through the value they add to the content, not the content itself. The difference is subtle but important. That said, Creative Commons should make it *very* clear that advertising around the non-commercial marked content is against their license if they think so, or no if not. I don’t think they’ve made it clear, please correct me if I’m wrong.

אולם, כל זאת היה בחודש ינואר 2005, כששירותי הWeb 2.0 היו עוד בחיתוליהם, ולפני שהקו בין שירות לתוכנה המשיך להטשטש. כיום, אין כמעט הבדל בין שירות למוצר, והענפים שהיו עד היום ענפי יצור נקראים כיום שירותים. אנטי-וירוס יותר אינו מוצר, אלא שירות, וכך גם תיבת דואר, קורא דואר ואפילו תוכנות מסרים מידיים. אותו גבול של “שימוש הוגן” שעליו מדבר ראסל ביטי יכול שיפרץ במקרים מסוימים.

ואכן כך היה, הגבול נפרץ בפרשת גוגל נגד פרפקט 10, השופט מץ, בפסק דין של 48 עמודים, נתן השופט צו מניעה זמני וקבע שעצם הכנסת הפרסומות היא שהופכת את השימוש לשימוש שאינו הוגן (ולמען הסדר הטוב, התמונות המאוזכרות לא היו תחת Creative Commons, .אלא במסגרת “כל הזכויות שמורות”, הגנה חזקה יותר). מה המרחק, אם כן, מהפסיקה הזו ועד להגדרת אגרגטור של RSS כמפר זכויות?

בכדי לבסס הפרת זכויות יוצרים יאלץ תובע פוטנציאלי להראות כי כאן הופר השימוש ההוגן, וכי מופק רווח על חשבונו. לדעתי, קם מבחן כפול, הפרת תנאי הרשיון ושמירת עותק מקומי. ברגע שהיצירה נשמרת על השרת של האגרגטור מנותק הקשר ליצירה המקורית; כמו כן השמירה על השרת מאפשרת שימוש בתוכן גם לאחר שהוסר על ידי היוצר ו\או שימוש בתוכן למטרות נגזרות כשליוצר אין כל שליטה על הנעשה בתוכן ופיקוח על המשתמשים. אולם, השמירה על השרת אינה בלעדית, בנוסף לה צריך גם הפרה של תנאי השימוש.

הסיבה העיקרית לפיה יכול שיקבע כי מדובר בשימוש שאינו הוגן תהא באם קורא הRSS מבוסס הרשת לא יציג את רשיון השימוש באם זה הוא מסוג Share Alike. במקרה כזה, הפצה שאינה תחת רשיון CC תגרור הפרה של תנאי השימוש ועקב כך תוכל אף לזכות את כותב התוכן בפיצויים סטטוטוריים. אפשרות אחרת תהא אם קורא הRSS יציג פרסומות יחד עם התוכן המוגן תחת CC-NC או תחת (c), ההגנות הנ”ל מאפשרות למשתמש למנוע שימוש ביצירותיו למטרות שלא התכוון להם, ובין היתר, מטרות מסחריות. אולם, לא כל הצגה של המידע תוכל להיות הפרה אוטומאטית. שכן הרי גם באפליקציות מקומיות שלא מבוססות רשת יכול שלא יופיע הרשיון. אולם, כל עוד התוכן נקרא מהאתר המקורי ולא מוחזק על מחשב שונה, אין צורך בייחוס ובהצגת רשיון השימוש כך פעם מחדש.

עצם הרווח מהשירות הוא זה שהופך אותו למסחרי. כל עוד מדובר בשימוש פרטי, שלא למטרות רווח ולא מוחזק עותק על השרת, אף אם השירות מבוסס אפליקצית רשת, אין מדובר בהפרה. אחסנת עותק מקומי על שרת, כך שזה לא נגש בכל פעם לאתר המקורי, יחד עם הצגת פרסומות ועם הפרת חלקים אחרים מתנאי השימוש תצור הפרת זכויות יוצרים במקרים מסוימים.

הפרה כזו יכול שתעלה לאתרים מסחריים סכום רב של כסף ותמנע את השימוש בקוראי RSS מבוססי רשת. מצד שני, יכול שהפחד מתביעות יביא לכך ששירותי הRSS יהיו נטולי פרסומות כדי לקבוע שלא מדובר בהפרת רשיון הCC.

אתרים רבים החלו להוסיף לערוץ הRSS שלהם הודעות לגבי מהות זכויות היוצרים באתר, כך שאם זה יקרא על ידי אגרגטור מסחרי יובהר לקורא כי מדובר בהפרת זכויות. אחרים אמרו שכדאי להגדיר את ערוץ הRSS כ”כל הזכויות שמורות” או להוסיף לו תמונה שקופה כדי לראות מי עוד קורא את הערוץ. הפתרונות לא חסרים, רק חסרה המסגרת המשפטית.

הבעיה של המציאות היא שהיא מתפתחת מהר מדי בכדי להתאים למשפט האיטי. ובמקום שהמציאות תמתין למשפט היא ממשיכה ומפתחת טכנולוגיות חדשות שלא מתאימות למציאות המשפטית. כלים שהיו בידי משפטנים עד לא מזמן והיו שימושיים, כיום אינם יכולים לסייע. הגדרת “שימוש מסחרי” פתאום בעולם זה מטושטשת ואין אנו יכולים להחליט מהו מסחרי ומה לא. כדי להתאים את המציאות למשפט יש צורך בפתרונות יצירתיים וחקיקה אוניברסאלית.

סגירת תפריט