בין פרטיות לחופש המידע: ארכיטקטורה של גילוי ושליטה.

החלטת בית המשפט המחוזי בעתמ (נצ’) 62-10 ד”ר הנריק רוסטוביץ ושות, חברת עורכי דין נ’ יצחק שריקי, הממונה על חוק חופש המידע בעיריית עפולה היא מרתקת ומשקפת גישה מלהיבה של בית המשפט למקצוע עריכת הדין, למאגרי מידע, לחירות המידע ולזכות האזרח להעזב בשקט. הבקשה, בבסיסה היא בקשה של משרד עורכי הדין הנריק רוסטוביץ’, ממשרדי עורכי הדין הותיקים והמנוסים בתחום דיני הרשויות המקומיות, מיסוי ארנונה וכדומה, לקבל מעיריית עפולה מידע על אודות מיהם בתי העסק הפועלים משטח גדול מ300 מ”ר. לטענת משרד רוסטוביץ’, עיריית עפולה התעלמה מהוראות המגבילות את יכולתה לגבות ארנונה וגבתה ארנונה ביתר ממספר עסקים.

עיריית עפולה סירבה לחשוף את המידע, בין היתר בטענה (תמוהה, לפחות לשיטתי) כי משרד רוסטוביץ’ עשוי “לקבל את המידע האמור בניסיון להתחקות אחר “לקוחות פוטנציאלים””, וכי זכות התושבים לפרטיות גוברת על זכותו של משרד רוסטוביץ’ לקבל את המידע. בקצרה, בית המשפט קיבל את רוב טענת העירייה וקבע כי “העתירה הוגשה מתוך רצון לקבל גישה למידע שיכול לסייע לעותרת בתביעות עתידיות ולא מתוך דאגה כנה לנישומים ערטילאיים או חשש מפעילות לא תקינה של הרשות“. כמו כן, דחה בית המשפט את הצעתו של משרד רוסטוביץ’ להסדיר את העברת המידע כאשר לנשואי המידע תנתן האפשרות להודיע כי אינם מעוניינים שהמידע על אודותיהם יועבר (סעיף 3.ד לפסק הדין). לבסוף, בית המשפט איפשר את העברת המידע על אודות תאגידים בלבד ולא על בני אנוש, בהסתמך על הוראות סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות הקובעות כי לתאגיד לא תקום זכות לפרטיות.

בעצם, בית המשפט היה יכול להגיע לתוצאה טובה יותר בהסתמך על מספר רציונאליזציות קודמות שכבר איפשרו פגיעה בפרטיות במקרים מסוימים; אם היה בוחר לעשות כן, היה יכול לאפשר גישה למידע סטטיסטי על מנת לחשב את הנזק הכללי מגביית היתר, או היה יכול לדחות את הבקשה בכלל. כך, בעבר, פורסמו כבר הסדרי הטיעון של נישומים במס הכנסה (עע”מ 2398/087 התנועה לחופש המידע נ’ מדינת ישראל – רשות המסים) וכן גם במקרה של מאגר עסקאות הנדל”ן שפורסם לאחרונה: בתי המשפט מכירים בזכות הציבור לקבל מידע; אך חשוב יותר מהמידע הפרטני, מידע סטטיסטי מסייע לשקיפות ולתכנון של עתיד נכון יותר.

אכן, רשימת בתי העסק אינה מידע פרטי או אישי, אלא מידע ציבורי: כל אדם יכול לעיין בדפי זהב ולמצוא את רשימת בתי העסק בעפולה (גם אם בקושי מסוים) וכל אדם יכול לעיין בתכניות העירוניות ולקבל את המידע. צבירת המידע לכשעצמה אינה פוגעת בפרטיות במקרה זה בהתחשב במהות השירות (ולעניין הזכות המופחתת לפרטיות של בתי עסק, הן כתאגיד והן שאינם תאגיד השוו את תא (חי’) 534-08 חוה קורן ישראלי נ’ שי כהן).

על כן, הסיבה לאי העברת המידע לא היתה צריכה להיות הפגיעה בפרטיות של תושבי עפולה, אלא סיבה אחרת.

בית המשפט מתעכב רבות על כך שמשרד רוסטוביץ’ מעוניין במידע על מנת לשדל לקוחות חדשים; אלא שהוא להערכתי שוגה כאן ממספר סיבות: משרד רוסטוביץ’, כאחד המשרדים הותיקים והמנוסים בתחום הארנונה, יודע שאינו זקוק לרשימה פרטנית של בתי העסק שחויבו, אלא שהוא יכול להגיש תובענה ייצוגית בשמם כאשר די לו בנפגע אחד; בא 2328/99 חגי טיומקין נ’ עיריית תל-אביב כבר אישר בית המשפט את מוסד התובענה הייצוגית על גביית יתר במקרים מסוימים, ולכן אם היה מעוניין לפנות בשם כלל בתי העסק בעפולה, די בכך שישדל המשרד לקוח אחד מעפולה על מנת לייצג את כולם. ואכן, במקרה כזה, די היה בקבלת מלוא המידע על אודות השטחים העסקיים והתעריפים על מנת לייצר תחשיב אקטוארי לצורך תובענה ייצוגית.

מעבר לכך, בית המשפט בהבנתו כי משרד רוסטוביץ’ עשוי לשדל יוצא מנקודת הנחה כי המשרד יקפוץ מעבר להוראות מפורשות בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) וכן על סעיף 56 ל חוק לשכת עורכי הדין שאוסר על עורכי דין לשדל אדם למסור לידו עבודה מקצועית.

על כן, על פי סיבות אלה לא היתה סיבה לבית המשפט להמנע מהעברת המידע. אלא שהעברת המידע היתה נאסרת ונדחת מסיבה אחרת לגמרי; אשר כלל לא קשורה לסוגיית החיוב בארנונה: סעיף 8(4) לחוק חופש המידע מאפשר לסרב לבקשת חופש מידע כאשר המידע נמצא כבר ומפורסם במקום אחר; מעבר לכך, דווקא סעיף 9(ב)(7) מאפשר לרשות לסרב להעביר מידע ש”הגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע”. כאן ברור כי איסוף המידע מהתושבים וניהול הצנזוס המקומי נעשה תחת חובת סודיות כלפי התושבים. מעבר לכך, אם תרצה העירייה, תוכל להחתים את התושבים על טופס סודיות בעת איסוף פרטיהם ועל ידי כך לפטור עצמה מהפעם בה משרד עורכי דין יחפש לו לקוחות.

בית המשפט היה יכול לייצר פרזומפציה של סודיות בין רשות מקומית לבין תושביה, לרבות תושביה המאוגדים, ולקבוע כי לאדם המוסר לרשות המקומית מידע על אודות סיווג עסקיו, מצבו הכלכלי ומקום מגוריו ישנה ציפיה סבירה לפרטיות ועל כן לרשות קמה חובה שבחוק שלא לגלות מידע זה אלא אם ויתר נשוא המידע על זכות זו ופרסמה בעצמו (ואז ניתן להחיל את החריג של 8(4) בכל מקרה).

לכן, במקרה המוזר של רוסטוביץ’ אפשר היה להגיע לתוצאה טובה יותר, הן מבחינת חופש מידע והן מבחינת פרטיות.

[פורסם במקור]