זה מתחיל בצורה אקראית לחלוטין, זוג ילדים, בחטיבת הביניים, הוא בכיתה ט', היא בכיתה ז'. הם מקיימים יחסי מין, כנראה מוקדם מהרגיל, אבל לחלוטין בהסכמה (ובערך כחוק). הם מצלמים את זה בסלולרי שלו והוא שומר את זה. עוברת שנה, עוברות שנתיים והסלולרי נגנב, בטעות. הילד מדווח לחברה על הגניבה ולא נורא. אלא שהסרט, ככל הנראה, יוצר לעצמו עותק ברשת ועצם קיום יחסי המין של הקטינים נמצא שם. אלא מה, יקומו המלעיזים מכאן ולכאן, חלק יטענו שצריך לצנזר את האינטרנט מתכנים "פדופיליים" (ונגיע לכך בהמשך) וחלק יזעקו שצריך לחנך את הנוער וללמד אותו מה ההשלכות. אבל אף אחד לא ידון בבעיה האמיתית שיש לנו כאן: הנער-ילד ביצע, לפחות לאורך תקופה מסוימת, אחזקה של פורנוגרפיית קטינים.

לאחרונה הוכרע הערעור בע"פ 7493/09 מדינת ישראל נ' פלוני, בו הפך בית המשפט את החלטת כב' השופט דן מור בפ 7936/07 מדינת ישראל נ' פלוני בה נפסק כי צפיה בפורנוגרפיית קטינים באמצעות סטרימינג אינה אחזקת פורונגרפיית קטינים. אלא מאי? בית המשפט קבע שאחזקת התועבה היא חמורה. סעיף 214(ב3) לחוק העונשין קובע כי "המחזיק ברשותו פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, דינו – מאסר שנה".

אין יכולת למחוקק, או לרשויות השלטון להבדיל בין אחזקה של פורונגרפיית קטינים על ידי אותו פלוני, בגיר, לבין אותו נער-ילד שהחזיק את הסרטון שלו ושל חברתו. פורנוגרפיית קטינים היא פורונגרפיית קטינים. כמובן, למחוקק יש בעיה עם להגדיר אחזקה ותועבה. הבעיה היא שהמחוקק לא יודע מהי תועבה, ולא יודע מהי פורנוגפריה. אבל המחוקק בטוח יודע שכשילדים מקיימים יחסי מין (כחוק) אחד עם השני אין בעיה שהם ישמרו תיעוד. לכן, אולי המקום לשנות את "המחזיק ברשותו פרסום תועבה ובו דמותו של קטין".

טול מקרה בו קטין יצלם עצמו בעירום וישמור על הסלולרי שלו את הצילומים. האם כאן יש מקום להרשיע אותו על עצם האחזקה? אחזקה לא מתקיימת במקרה כזה, שהרי אותו קטין כלל לא נפגע: כשבית המשפט אומר כי "באשר לטענתו של הסנגור, לפיה גם אם עבר פלוני את העבירה, לא נגרם כל נזק ואין מי שנפגע ממנה, שהרי מדובר בצפיה בסתדר חדרו מבלי שאיש רואה וממילא אין נפגעים, הרי שאיננו מקבלים טענה זו, והיא אינה מתיישבת עם הפסיקה ועם תכליתן ומטרתן של ההוראות העוסקות בהחזקה ובפרסום דברי תועבה", הוא מתעלם ממצב זה.

סוגיות קשות מביאות למצבים קשים, אבל אי אפשר להזדעזע מהאחזקה של פורנוגרפיית קטינים (ולקרוא לזה פדופיליה) כשזה common practice בקרב בני נוער.

[פורסם במקור]

בית המשפט בקנטאקי הורה השבוע, בהחלטה שגויה למדי, לחלט מאה ארבעים ואחת דומיינים אשר היו מעורבים בהימורים לטובת מדינת קנטקי. בהחלטה, שניתנה על ידי שופטים בCircuit של קנטקי, נקבע כי עקב היות הדומיינים זמינים לגישה על ידי אזרחי קנטקי, ניתן לראות אותם כמי שמפעילים הימורים לא חוקיים בשטח השיפוט ועל כן ניתן לחלטם כחלק מההליך לעצירת התופעה. (81-CI-1409 Commonwealth of the State of Kentucky v. 141 Internet Domain Names) (והשוו בש 90861/07 מיכאל-גארי קרלטון נ' יאח"ה וכן מ 1106/07 משטרת ישראל נ' קרלטון מיכאל)

על מנת להבין את ההחלטה, השגויה מיסודה, צריך להבין מראש מהו הליך החילוט (ולכך מוקדש פרק ארוך בפסק הדין). הליך החילוט הוא הליך אזרחי-למחצה בו נתפס רכוש שהיה מעורב בעבירה מסוימת כיוון שאותו רכוש נתפס כחלק מהעבירה עצמה. חילוט אינן הליך עונשי בלבד, הוא נועד לתת משקל הרתעתי ומשקל מניעתי לרווחי עבירה. כמו כן, אין לחלט רכוש אלא אם יש ראיות כבדות (ואף מעבר לכל ספק סביר) שנעברה בו עבירה (ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, עפ 7155/01 צמרת מועדוני ביליארד בע"מ נ' מדינת ישראל).

לאחר סקירת בית המשפט בהלכות הרלוונטיות מגיע הוא למסקנה כי לא רק שדומיין הינו חפץ (ועל כך יש המערערים) (וראו כיצד בארץ ניתן לעקל דומיינים, גילוי נאות: כתבתי עבור עו"ד עידן למדן חלקים מהבקשה לעיקול הדומיין) אלא שאותו חפץ הוא לא פחות מחלק מעבירה.

כאן מתחילות השגותי על פסק הדין. ראשית, המשיבים וההליך הנאות; שימו לב לזהות הצדדים בפסק הדין: מדינת קנטקי נגד מאה ארבעים ואחד דומיינים (ולא נגד מאה ארבעים ואחד בעלי דומיינים). כל דומיין הוא יישות משפטית בפני עצמה שמחולטת. לעולם לא תראו תיק חילוט של "מדינת ישראל נגד ארגז כסף שננטש על ידי הומלס שמכר סמים ברחוב". לכן, עצם היות ההליך המשפטי מתנהל נגד בעל דומיין (בידיעתו או שלא בידיעתו) כשהוא לא צד להליך אלא רק מי שמחזיק את הדומיין הוא פגיעה בזכות הטיעון. אין שוני רב בין הדיון הזה לבין הדיון שנערך בזמנו על גירוש 415 השבויים ללבנון (ופסק הדין שאינו חתום על ידי שופט, אלא על ידי הרכב בצורה מצחיקה, בגצ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון)

שנית, לא ברור שכלל התקיימו עבירות כלשהן (והשוו עניין ה"Making Available" בערעור שהוגש על ידי ג'יימי ת'ומאס, 06-1497 Capitol v. Thomas, תודה!). כעקרון, מדינת קנטקי לא הוכיחה שאפילו אדם אחד הימר, לא טרחה לבדוק להיכן עוברים הכספים ושניתן להמר, אלא רק הגישה את בקשתה בצורה רשלנית. כלומר, אם נשווה את חילוט הדומיינים לחילוט כספים שהולבנו, אז כלל לא הוכח (ובמיוחד לא בסטנדרט הפלילי, של מעבר לכל ספק סביר) שהדומיינים היו מעורבים בהימורים. כפי שטענו חלק מידידי בית המשפט, חלק ניכר מהדומיינים לא היו יותר מחוות לינקים, שברור שאינן אסורות על פי חוק.

שלישית, השופט הפגין בורות רבתי בכל מה שנוגע להבנה שלו של משחק הפוקר כאשר קבע בצורה גורפת כי "in the end, no matter how skillful or cunning the player, who wins and who loses is determined by the hands the players hold". ההחלטה הזו שגויה במיוחד בכל שהעניין נוגע לפוקר כיוון שהיא מפספסת את ההנחה היסודית של הפסיכולוגיה של הפוקר. החוכמה היא לשחק כנגד הצד השני כאילו יש לך יד גם כאשר אין לך.

כאלגוריה לעולם המשפט, אז כשם שרוב תיקי בית המשפט מסתיימים בפשרה או הסדר כלשהו ולא הולכים "עד הסוף" לפסק דין, כך גם משחקי פוקר; שחקני פוקר ברוב המקרים לא נדרשים לחשוף את קלפיהם ולכן אין כל משמעות לקלפיהם. לכן – כמו עורכי דין, שחקני הפוקר משחקים עם המצב שניתן להם. עורך דין ששומע לקוח יכול להחליט האם הוא מעוניין לקחת את התיק או לא בהתאם לתוחלת; זו מקבילה לא מעט ליד שהוא מחזיק בפוקט (Pocket Hand). לאחר מכן, יפתחו בהליכים של החלפת מכתבים והאשמות הדדיות (הימורי pre-flop) בהם עורך הדין יוכל להחליט אם הוא מוותר או ממשיך, וכמה נזק יגרם, בהמשך יתחיל המשחק והליך גילוי המסמכים (הflop) בו כל צד ינסה להראות לצד השני כמה הוא יפסיד בסוף וכמה כדאי שיפרוש עכשיו, יתפשר ויוותר על כל ההליך בהמשך; אחרי שלא הצליחו, ורק אם לא הצליחו, יגיעו להליך המשפט עצמו (turn וriver), אבל אפילו אז, ואולי גם בשלב הסיכומים (ההימורים על הRiver) יוכל בכל רגע עורך הדין לפרוש או להציע סכום כה גדול על מנת שלצד השני לא יהיה כדאי להראות את קלפיו, והכל כדאי לא לשלם יותר לכשיגיע הצעד הבא או כשיפתחו קלפים. (ודעתה החולקת של כב' השופטת רחל גרינברג בפ 3814/07 מדינת ישראל נ' רוק ערן).

כעת, במקרים מסוימים, מה לעשות, להיות עורך דין טוב לא ממש עוזר. לעיתים, פשוט, הלקוח שלך רוצח, אונס, גונב או סתם עושה דברים לא לגיטימיים בתביעה אזרחית. האם זה אומר שאתה עורך דין פחות טוב? לא, זה אומר שהלקוח שלך לא היה טוב מספיק. אם כן, האם עבודת עריכת הדין היא הימור? לאו דווקא, אבל אלו החיים.

אם נצא לשניה מהשאלה הצדדית על פוקר, שאני עדיין חושב שראויה לדיון (אחרת אין הבדל בינו לבין מסחר במניות), הסוגיה של Due Process, הליך הוגן, ראויה כאן לדיון משמעותי. לא ייתכן שמדינת קנטקי תחלט (תעקל, תתפוס) את כל מאה ארבעים ואחד הדומיינים מבלי שאלו יהיו תחת מרותה. הבינלאומיות של האינטרנט אומרת שיש לתפוס כל דומיין במחוז שיפוטו, שאם לא כן, מחר יעקלו את הדומיין שלי כיוון שאני מטיף לחילוניות או לשינוי בדיני הקניין הרוחני ומציג מדי פעם פטמה אקראית. החוק כאן הוא לא יותר מאשר כלי משחת בידה של מדינה שמאמינה בבריאתנות ומצנזרת את הרשת של עובדיה.

[פורסם במקור ב2jk.org]

לפני שנה פחות יומיים, החליט בית המשפט בפנסילבניה (במסגרת הליך ביניים, כלומר לא החלטה סופית) כי כתובת IP לבד אינה עילה מספקת לקבלת תביעה על פניה. לדבריו "הדבר אפשרי שהנתבעת לא היתה המשתמשת המפרה [של זכויות יוצרים - י.י.ק]. בעת בחינת האפשרות לקבלת התביעה בצורה מהירה, בית המשפט חייב לקבל את המידע [לגבי כתובת הIP - י.י.ק] בצורה המטיבה עם הנתבעת. בעשותו כן, ביחד עם הכחשתה החוזרת של הנתבעת שהיא הורידה או הפיצה את ההקלטות במחלוקת במקרה זה, נוצרת מחלוקת עובדתית אמיתית. אם הנתבע יוכל להציג הוכחה שהוא לא היה המשתמש שזוהה על ידי הנתבעים, חבר מושבעים סביר יוכל למצוא שהוא לא אחראי להפרת זכויות היוצרים" (04-CV-2246 Motown v. DePietro, ההדגשות אינן במקור, י.י.ק). (תודה לריי בקרמן על השמירה העיקשת של מסמכים בקורא הרסס שלי)

אותה החלטת בית משפט מגלמת את בסיס ההתדיינות במשפטים אזרחיים (ולא פליליים, בהם אולי נדון בהזדמנות אחרת): הצדדים משחקים משחק של פינג פונג בנושא הראיות, התובע מציג ראיות שלכאורה אמורות לשכנע את בית המשפט שהנתבע עשה את שעשה, בית המשפט מקשיב ושואל את הנתבע מה עמדתו, הנתבע מציג את עדויותיו וראיותיו, ולאחר שזה עשה כן, השופט מחליט מי מהגרסאות נשמעת הגיונית. לתובע יש זכות, כמובן, לחקור את הנתבע על עדויותיו וראיותיו ולאחר מכן יכול להציג טענות שמפריכות את גרסת הנתבע.

לכן, אני חושב שהטענות שהובאו על ידי גל מור בכל הנוגע לתיק א 7667/03 נבות נ' גור הן לא בהכרח נכונות. עובדות המקרה בקצרה, לנוחיות מי שאין לו כח לקרוא (למרות שיש גם כתבה בדה-מרקר): יוסף נבות חשד כי מספר פרסומים בפורומים של אתר חבר'ה מהווים לשון הרע כנגדו. הוא הגיש תביעה נגד אילן גור בבקשה לחייב אותו ב150,000 ש"ח פיצויים על לשון הרע. במסגרת הדיון טען גור כי הוא לא כתב את הפרסומים המפרים ונבות ביקש מחבר'ה את כתובת הIP של המפרסם ולאחר שקיבל את כתובת הIP פנה לספקית האינטרנט לבקש את פרטי המשתמש שהחזיק בכתובת הIP. ספקית האינטרנט נתנה פרטי גולש מבלי שזו ערערה כלל על הסמכות ומבלי שנתבקש בית המשפט לדון בסוגיה (שימו לב שלשון הרע בפסק הדין עצמו היה גבולי ביותר וניתן על סמך ההחלטה הבאה של כב' השופטת:

מהביטוי לו היה מנהל בלי כתמים, משתמע כי לתובע כתמים בעברו. ביטוי זה יש בו כדי להשפיל ולבזות את התובע ולכן יש בו משום לשון הרע. לא כך הוא לגבי הביטוי "לו היה מנהל עם ביצים". ביטוי זה, אשר מתייחס לאומץ הניהולי של התובע, מהווה אמירת ביקורת על התובע ועל תפקודו כמנהל בעמותה ובהתחשב במעמדו של התובע כמנהל העמותה ובכך שמדובר בביקורת, אין לראות בדברים משום לשון הרע.

בהחלטה עצמה, למרות שלא נראה כך, יש פגיעה רצינית בגלל שלא התבקשו קודם חשיפת פרטי גולשים אלא הוגשה התביעה נגד אדם ורק אז התבקש הצו לברר האם זה האדם: העובדה שקודם כל הגיש נבות תביעה נגד גור וייחס לו את הפרסום כלל אינה רלוונטית לעובדה שהתבקשו כאן צווים לחשיפת פרטי גולשים במסגרת ההליך האזרחי שעשויים לפגוע בצדדים אחרים ולא ניתנה לאותם צדדים הודעה על כך, כמו גם להנתן בסטנדרט אחר לגמרי. האם אני יכול, כעת, לתבוע סתם פלוני-אלמוני שאני אבחר בתור זה שאני חושב שכתב עליי את הדברים המיוחסים ברשת ורק לאחר מכן לבקש את פרטי הגולש, כאשר זה מכחיש זאת? ואולי הלכת רמי מור (בר"ע 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט) בעצם ייושמה בצורה רעה כאן? בהלכת מור קבע בית המשפט שבכדי לקבל צו לחשיפת זהות גולשים יש להתבקש לסעד עיקרי (כלומר, יש להגיש גם תביעת לשון הרע או להצהיר כי זו עומדת להיות מוגשת), אולם, השאלה כנגד מי היא מוגשת היא שאלה מהותית.

דמיינו מצב תיאורטי לחלוטין בו ייתבע אדם ספציפי, נניח אותו גור, על פרסום מסוים שברור שלא הוא עשה; לאחר הגשת התביעה וכל המסמכים ולאחר שגור יכחיש (למרות שלנבות היתה את היכולת לדעת שזה לא גור בוודאות גבוהה), יתבקשו צווים לחשיפת הגולש שכן עשה זאת. גור לא יתנגד, וינתן צו כמו במקרה של אורן פרסיקו (בש"א 173154/07 אורן פרסיקו נ' שידורי קשת) ללא התנגדות הצדדים.

הדברים הלכאוריים שמיוחסים לגור לא היו מזכים את נבות בצו לחשיפת פרטי גולשים לפי המסננת המחמירה שנקבעה בהלכת סבו (הפ 541/07 יעקב סבו נ' ידיעות אינטרנט. באותו מקרה, למרות שיוחסה לתובע שחיתות ציבורית, נקבע כי היתה לו ההזדמנות לענות על כך וכן היה בדברים ביקורת ציבורית מותרת. במקרה של נבות נ' גור, מדובר במקרה שלא היה עובר אפילו את המסננת של הלכת פלונית (בש"א 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי) שדרש כי "כדי לא לפגוע יתר על המידה בשימוש ברשת האינטרנט, יאפשר גילוי [של פרטי גולשים - י.י.ק] שעשויים להקים אחריות פלילית בגין לשון הרע". כלומר, בית המשפט שגה כאשר חייב את אתר האינטרנט חבר'ה ואת ספקית האינטרנט בגילוי המסמכים.

בית המשפט היה צריך, בטרם החליט לגלות את כתובת הIP ממנה פורסמה ההודעה כלל, לבחון האם מתקיימת העילה לחשיפת פרטי גולשים, מכשהיה רואה כי לא התקיימה אותה עילה, היה עליו לפסול את אותה בקשה ולדחות את כלל התביעה כיוון שלא הוכיח התובע אפילו ראשית עילה. בית המשפט, אם היה נדרש לשאלה זו (כמובן), היה מוצא כי טעות בידו. טוב יעשה בית המשפט אם בפעמים הבאות לכשידרש לצווים דומים במסגרת הליך גילוי מסמכים יבחן את ההלכות הנוגעות לחשיפת פרטים ויוודא שאותה תביעה אינה סתם תביעת מעטפת על מנת להשיג את צו הגילוי בצורה שלא עוברת דרך הסטנדרטים שנקבעו בפסיקה.

"ססמא, כמו צירוף מספרים, נמצאת בתודעתו (mind) של החשוד ולכן היא עדות הנמצאת מעבר לאפשרות החקירה של חבר המושבים במשפט" (Boucher v. State, United States District Court for the District of Vermont, 2007 WL 4246473)

לפני מספר חודשים, עת דנתי בחוקתיות של חוק נתוני תקשורת, הבאתי בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מסמך המסביר מדוע מסירת נתוני תקשורת (שהם זרועו הארוכה על שיחו של אדם) מהווים חלק ממחשבותיו ועל כן מוגנים על ידי חסיון ההפללה העצמית. הועדה חלקה על דעתי ומסיבותיה בחרה לקדם את החוק כמו שהוא.

לאחרונה, כפי שפורסם בבלוג Volokh Conspiracy, בית משפט בארצות הברית נטה לקבל גישה יחסית דומה לגישתי ופסק כי אדם אינו מחויב למסור את ססמאותיו לשלטונות בעת חיפוש במחשבו שכן ססמא, כמו מחשבה, מוגנת מפני חדירה שלא כחוק לראשו של אדם.

סבסטיאן בושר חצה את הגבול בין קנדה לארצות הברית בחודש דצמבר 2006 עם מחשבו הנייד. מידע מודיעיני כלשהוא הביא את משטרת הגבולות לחשוד כי במחשבו של בושר מוחזקת תועבת קטינים, שאחזקתה והצפיה בה אסורה על פי חוק. בושר נעצר, ולאחר שהובהר לו כי זכותו לא לשתף פעולה עם הרשויות החוקרות פתח את מחשבו והזין ססמא על מנת לגשת לכונן קשיח שהכיל תועבת קטינים. לאחר שסגר את מחשבו, פג המועד בו הססמא היתה זמינה ולכשנדרשו רשויות החקירה לבחון את מחשבו לא היו מסוגלים לגשת לכונן הקשיח שהכיל את המידע.

רשויות החקירה פנו לבית המשפט, במסגרת החקירה, בכדי לחייב את בושר למסור את הססמא למחשב ולהציג בפני חבר המושבעים את התמונות שאוחסנו על המחשב (ונצפו כבר על ידי החוקרים) אולם זה טען כי זכותו למניעת הפללה עצמית חוסה על פרטים אלו ועל כן לא הסכים למסור את הססמא. בית המשפט (בערכאה נמוכה) פסק כי מסירת פרטים אלו תהיה פגיעה בזכותו להפללה עצמית ועל כן הכיר בזכותו לא למסור פרטים אלו.

חשיבותו של פסק הדין שנראה פשטני לכשעצמו היא עצומה. פסק הדין קובע, בעצם, מבלי לשים לב אולי, כי הצפנה היא זכות חוקתית ושבפועל כל מידע מוצפן יהיה חסוי תחת הגנה זו. המשמעות עשויה להיות רחבה יותר כאשר ההצפנה מגנה, לדוגמא, על כל נתוני התקשורת שלך או אפילו על כלל המידע השמור באתר אינטרנט שבחזקת אדם אחר. כל עוד לאף אדם מלבדך אין גישה לאותו המידע, המצב המשפטי הינו כי אינך מחויב למסור אותו אם זה מוגן בססמא.

מצב זה עשוי להיות הפוך, אולי, למצב בו עמד גלעד שרון כאשר נדרש לחשוף פרטים באותו מקרה ( ע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל) בו נחשד בהונאה ובית המשפט פסק כי:

כך למשל, מקבלים לקוחות הבנקים מידע שוטף על פעולות בחשבונותיהם, דרך האינטרנט ובאמצעות שימוש בסיסמא מזהה שמאפשרת להם ולהם בלבד, נגישות מיידית אל המידע וכן את הנפקתו המיידית בצורה של מסמך. בצורה דומה, מנויים בני אדם על חשבונות דואר אלקטרוני שניתן להגיע אליהם, באמצעות סיסמא, דרך כל מחשב המחובר לאינטרנט, בכל מקום ברחבי העולם, להדפיסם ולקבל את המידע בדרך של מסמך. התפתחויות אלה מחלישות במידה רבה את הקשר בין הנגישות או הזמינות של חפץ לבין החזקתו הפיזית

הרעיון בו הגנת מידע בססמא הופך את אותו מידע לחלק מהמידע המוחזק בידך הוא לוגי מכל כיוון. השימוש בטכנולוגיה על מנת להרחיב את יריעתו של אדם הוא שימוש טבעי כמו חיפוש, אחסנה ושמירה של מידע. התפישה לפיה המידע הוא לא רק קניינו של אדם אלא גם המשך של מוחו, ומוגן מפני חדירה למחשבה, היא תפישה נכונה וצודקת יותר מכל.

כב' השופט אורן שוורץ הורה שלשום על חשיפת פרטי הIP של הבלוגר הכותב את הבלוג "מה מתרחש בשערי תקווה" (בש"א 4470/07 ברלומנפלד נ' גוגל); לכאורה, כותב הבלוג האנונימי הוציא דיבתם של מספר אזרחים בשערי תקווה. אותם אזרחים, חברי ועד שערי תקווה (מקביל למועצת עיר) פנו לבית המשפט בכוונה לתבוע את הבלוגר אולם כיוון שזה מזוהה רק בכינויו היו צריכים את פרטיו.

לאחר דין ודברים עם גוגל, הגיעו הצדדים להסדר לפיו גוגל, המחזיקה בפרטים רבים אודות בעל החשבון (לרבות כתובת המייל שלו) תפנה לבעל החשבון ותבקש ממנו את תגובתו לעניין חשיפתו. בעל החשבון לא טרח להגיב, ובית המשפט החליט את שהחליט.

חשוב לציין שהחלטת בית המשפט, בדומה להחלטה בבש"א 173154/07 פריסקו נ' קשת, החליט לחשוף את פרטי הIP של הגולש בלבד. בניגוד להחלטות רבות, לרבות בתיק הפ 541/07 סבו נ' ידיעות אינטרנט, לא נחשפה זהותו האמיתית של אותו גולש אלא ההחלטה רק מהווה שלב מקדים.

לאחר קבלת כתובת הIP של הגולש, יוכלו ספקיות האינטרנט להתנגד לבקשה (אם בכלל כתובת הIP היא מישראל) ולשקול את אותם שיקולים חוקתיים שכב' השופט שוורץ לא שקל כאשר נתן את אותו סעד שהתבקש בתיק מבלי לדון בטענות רבות לגבי זכותו של הכותב לאנונימיות וההגנות האחרות אלא רק להזכירן.

מיותר לציין כי בית המשפט כנראה כלל אינו מוסמך ליתן צו לחשיפת גולשים בכל מקרה (א 44885/06 פלוני נ' אקרמן) ויכול להיות שכלל לא יורה בית המשפט על החשיפה בסופו של דבר.

בסופו של דבר, למרות שההחלטה להערכתי שגויה, אין כאן מקום להכנס לפאניקה : בלוגרים עדיין מוגנים, ובלוגר שמעוניין להשאר אנונימי יכול להשאר כזה.

בחודש ינואר 2006, אחרי דיון מפרך בבית המשפט, בריאן לי היל (תיק מלא) הורשע באחזקת חומר פדופילי על ידי בית המשפט לערעורים של מישיגן (פוסט המפרט מדוע פסק הדין טוב למשתפי הקבצים דווקא). בית המשפט העליון של מישיגן לא מצא כי מקרהו של לי-היל מכיל שאלות משפטיות סבוכות ולכן דחה את בקשתו לערעור נוסף. 13546 State v. Hill. במקרה של 246361 State v. Hill, השאלה היתה האם צריבת דיסקים עם תועבת ילדים עליה היא 'פרסום' תחת החוק במישיגן או לא.בית המשפט אישר את הרשעתו של היל וקבע כי:

בהתחשב במסובכות של מחשבים וטכנולוגית האינטרנט, אנו חושבים שזה יהיה מסייע ליתן אנלוגיה, לראות את התרחיש בצורה פשוטה יותר כאשר אדם משיג מגזין המכיל תמונות של ילדים בפעילות מינית מאדם אחר או מקור כלשהו. קבלה ושמירה של המגזין יהיו בסך הכל ראיה לאחזקה, שעשויה לחייב את הנאשם בארבע שנים תחת MCL 750.145(c)(4). במקרה זהה, כמות פורנוגרפיית הילדים בחברתנו לא גוברת על ידי העברה של המגזין לאחר ועל ידי האחזקה של הרוכש. אולם, אם האדם המחזיק את המגזין יצור העתקים ועותקים של החומר הפורנוגרפי, האדם הגדיל את כמות פורנוגרפית הילדים, או בניסוח שונה, הגדיל את המעשים המובילים להגדלה מובהקת של פורנוגרפית ילדים בחברתנו.

היום, בית המשפט הרשיע וגזר את דינו של ולדימיר מיל (פ 5174/06 מדינת ישראל נ' מיל) ב'אחזקת' פורנוגרפיית ילדים. בניגוד לפרסום של תועבה פדופילית, אחזקה דורשת רק את שמירת הקבצים על הכונן הקשיח של אדם, ולמרות שסעיף 214(ג) לחוק העונשין דורש את הסכמת פרקליט המחוז לניהול תביעה כנגד נאשם, עדין ישנה בעיה אחת עם הרשעתם של עבריינים על סעיף זה.

הבה נניח, לרגע, שג'ולי אמרו צצה, ג'ולי הולכת למחשבה וסוג מסוים של סוס טרויאני קופץ עם חומר פדופילי בצורה אוטומאטית; האם גברת אמרו השניה תואשם באחזקת תועבת ילדים? למיטב ידיעתי, אין כל הבדל בין המצאותם של קבצים בתיקית הCache (תיקיה זמנית) לבין המצאותם במקום אחר על הכונן הקשיח לדיות הראיה; וכיוון שהרשעתה של אמרו כלל לא היתה מבוססת על הכונן הקשיח אלא דווקא על יומני ספק האינטרנט שלה, יומנים אלו יכול שישמשו להרשעות אוטומאטיות, או בפועל לאוטומציה של האכיפה.

האוטומציה של הצדק עשויה להיות בלתי נמנעת במצב כזה, למרות שהCaching של הקבצים היה מבלי שבפועל התבקשו עשוי לצור בעיות. אם נבחן כל פיסת קוד מכונה, עדיין, נהיה חייבים להודות שקאשינג לא יכול להחשב כאחזקה. קאשינג הוא תהליך אוטומאטי שמוחק את הקבצים לאחר שתם השימוש בהם ורוב המשתמשים כלל לא יודעים כיצד לגשת לקבצים האלו ונדמה שחסרים גם את היכולת למחקם.

אולם, העלויות החוקתיות במאבק נגד פורנוגרפית ילדים גבוהות במיוחד. במאבק נגד פורנוגרפיה וירטואלית ( ראו גם) אנו צריכים למצוא את המפרסמים המקוריים והאנסים שמבצעים את הפשעים האלו, ולא את האנשים שמחזיקים אותם. ניטור של חשבון האינטרנט של כל אדם רק כדי לדעת האם הוא מתכנן פשע היא עבירה לא פחותה מאשר פורנוגרפיית ילדים.

זה אמנם בעייתי להבין מהכרעת הדין האם חיבור האינטרנט של מיל הוא זה שהוביל בסופו של דבר לתפיסתו או שמא הוא מדבר על פגיעה בפרטיות בסגנון אחר, כיוון שהשופט לא ציין בדיוק מה היתה הפגיעה בפרטיות בגזר הדין בעת שהוא דן בחוקתיות ההסדר, אולם, אם קו האינטרנט שלו אכן צותת, זהו יום שחור לאינטרנט הישראלי.

פורסם במקור ב2jk.org