[פורסם גם באתר ארכיג'וב] בעקבות הסיפור שהתעורר אמש על אודות מוזיאון הסובלנות בירושלים  עלו מספר שאלות שמצריכות תשובה. בקצרה, הסיפור הוא פשוט: אדריכל התקשר עם לקוח למתן שירותים לפרויקט. בעקבות חילוקי דעות, נפרדו דרכיהם והשאלה כעת היא האם ללקוח מותר להתקשר עם אדריכל נוסף שיתכנן את הפרויקט על בסיס התוכניות הקיימות, ואם לא, אז מה ניתן לעשות?

האם יצירה אדריכלית זכאית לזכויות יוצרים? השאלה הראשונה שעולה לדיון היא האם יצירה אדריכלית כלל זכאית להגנה בזכויות יוצרים. הדרישה, בדרך כלל, להגנה בזכויות יוצרים היא כי מדובר ביצירה מקובעת, אשר היא בעלת מאפיינים מקוריים ויצירתיים (סעיף 4 לחוק זכויות יוצרים). סעיף 1 לחוק זכויות יוצרים גם מגדיר ספציפית יצירה אדריכלית כבת-הגנה בזכויות יוצרים. היו כבר מקרים בהם בית המשפט הגדיר כי תכנית אדריכלית לא תמיד תקבל הגנה, אם אינה מקורית או מועתקת יותר מדי. בעניין תא 4267/04 צברית שפאן נ' עודד בן-זאב פסק בית המשפט כי "‫עצם העובדה שאדריכל תכנן מבנה אינה הופכת אותו מניה וביה לבעל זכות יוצרים אלא אם‬ ‫יוכיח את מוטיב המקוריות האמנותית שברעיון של האדריכל"; במקרה המדובר, הצדדים העידו על השראה רבה מגורמים שונים, ולכן בית המשפט קבע כי דרישת המקוריות והיצירתיות לא התקיימה ואין אפשרות להקנות הגנה בזכויות יוצרים.

ומהי אותה הגנה? ההגנה היא מתן הזכות הבלעדית לעשות (או להרשות לאחרים לעשות) כל שימוש ביצירה, כולל פרסום, הפצה או עשיית יצירה תלת-מימדית מיצירה דו-מימדית. כלומר, אם היצירה היא מקורית ויצירתית (ולא כל דבר הוא מקורי ויצירתי) אז לבעל הזכויות יש את היכולת לקבוע למי יש את הרשות להשתמש בה.

של מי הזכויות? של האדריכל או המזמין? על פי סעיף 35 לחוק, הבעלים הראשון ביצירה מוזמנת (כלומר, יצירה בה בא הלקוח והזמין  מהאדריכל) הוא היוצר, ולא המזמין. היו לכך מספר חריגים בפסיקה, בהם הסכמה בהתנהגות או מכללא הפכה להיות העברה של הבעלות (נניח תא (מרכז) 6004-08-07 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, תא (ת"א) 2085/01‏ ‏ מאיר אבגנים נ' עוזיאל בריח); אבל, צריך לזכור שכאשר מדובר על עובדים שכירים (בין אם עובדי משרד האדריכלים או אם האדריכל הוא שכיר של המזמין) הכלל הוא הפוך, וזכויות היוצרים הם של המעביד.

בשביל למנוע אי בהירות במצב כזה, חשוב לחתום על הסכם עם המזמין שיגדיר את הזכויות שהוא מקבל, בין אם הוא מקבל את הבעלות בתכניות בתום העסקה (כלומר, לאחר התשלום) או שהוא מקבל רשיון לשימוש בלבד. ההבדל בין השניים הוא מהותי, כיוון שאם הבעלות עוברת אל המזמין, האדריכל אינו יכול אחר כך לעשות שימוש בתכניות לצרכים אחרים או לעבודות אחרות.

האם מותר לי להציג את העבודה באתר האינטרנט שלי או בתיק עבודות? כעקרון, תמיד עדיף להסדיר נושא זה בהסכם. הסיבה לכך היא פשוטה: גם אם האדריכל הוא הבעלים של זכויות היוצרים או של היצירה עצמה, הרי שבהצגת ביתו של אדם (במיוחד בשיוכו לאדם) יש היבטים של פגיעה בפרטיות. על כך דן פעם בית המשפט כאשר דן בתביעתו של לקוח כנגד אדריכל שפרסם את עבודותיו בתיק עבודות אינטרנטי וקבע כי פרסום אותן עבודות יכול שיהיה פגיעה בפרטיות (א 1229-09 ורדי נ' גוטסמן)

האם מותר לאחר לעשות שימוש ביצירה שלי או לתקן אותה? כאן השאלה מתחילה להסתבך ותלויה בסוג הרשיון שהעניק האדריכל ללקוח (ראה לדוגמא בשא (ת"א) 17378/08 לילי פרי נ' הדר פורן געתון בע"מ) וצריך לבחון בדיוק מה הרשו ומה לא הרשו. מקרה אחד, ת"א 2051-04 ש.אנגל מהנדסים נ' קרני, דן בשאלה זו ביחס לתכניות הנדסיות, אך מסתמך על הדין הנוגע ליצירה אדריכלית. באותו המקרה פסק בית המשפט כי "זכות השימוש של המזמין בתכניות כפופה להסכמות בינו לבין התובעת לגבי היקף ואופן השימוש. העובדה שהמזמין קיבל זכות שימוש בתכניות, אין פירושה כי המזמין יכול לנהוג בתכניות מנהג בעלים – למסור אותן לאחר, אשר ימחק מן התכניות את שם התובעת ויחליפו בשמו, וינהג כאילו התכניות הוכנו על ידו".

לסיכום, כדי להמנע ממצבים מסוג זה, בהם ישנה אי בהירות בנושא הזכויות, כדאי להסדיר את הנושא בהסכם מול הלקוח שידון בנושאים החשובים כמו הזכויות, לרבות זכויות השימוש בתכניות וביצירות. הסדרה של הכל מראש תמנע מצב בו בשלב מאוחר יותר הצדדים לא יבינו את התכניות וילכו איש איש לבית המשפט ויוציאו עשרות אלפי שקלים מיותרים.

–

יהונתן קלינגר הוא עורך דין העוסק בתחום זכויות היוצרים, הפרטיות ודיני המידע. הוא בעל תואר שני  במשפטים ולומד לתואר שלישי בתכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן.

החלטת בית הדין לעבודה בנושא ס"ע 233-07-10 וואן מוצרי תוכנה בע"מ נ' יהב ואח' היא מעניינת במיוחד לאור מסקנתו הסופית של בית הדין. צור יהב היה עובד בחברת One אשר עסק בשיווק של מערכות מחשוב מסוימות מאוד, בחודש יוני 2010 הודיע יהב כי הוא מתפטר ועובר לעבוד אצל SmartX, מתחרה של One, אשר התחילה באותה העת לשווק את המוצרים המתחרים. ביום 17.06.2010 שלח צור, ככל הנראה בטעות, הודעת מייל שהיתה אמורה להגיע למעסיקתו החדשה וכותבה למעסיקה הישנה וכללה מצגת ורשימת לקוחות. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 20.06.2010, שהיה יום ראשון, התבקש יהב למסור את מחשבו האישי לבדיקה.

בית הדין נדרש לשאלה האם מותר היה לחפש במחשבו האישי של העובד; לצורך כך הוא אזכר שתי החלטות שניתנו על ידי בית הדין לעבודה ונמצאות בערעור (עב 010121/06 טלי איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב' 1158/06 רני פישר נ' אפיקי מים) וכן את ההחלטה בנושא של עמר"מ 13028/09 בנימין אליהו נ' עיריית טבריה בה נדונה שאלת החיפוש במחשבו של עובד עירייה; אולם, בית הדין לא אזכר את ההחלטה בה"פ 1529/09 חן בת שבע ואח' נ' יוני בן זאב. חשיבות האזכורים, אולם, לא היתה משמעותית כאשר נכנסים לעומק המקרה. השאלה האם לאפשר חיפוש במחשבו של העובד עלתה, ולהערכתי הוחלטה, בצורה שגויה.

בית המשפט פסק כי יש לאפשר למעסיק לחפש בקבצי המחשב של העובד מסיבה ברורה מאוד: העובד מבין במחשבים. בפסיקתו קבע בית הדין כי כיוון שהעובד נועץ עם עורך דין בטרם מסירת המחשב, ובעקבות מומחיות העובד במחשבים, יש לאפשר את העיון בחומר:

בפרק הזמן בין יום חמישי, שבו התגלה המייל שנשלח לסמרט-איקס, לבין יום א' שבו התקיימה הפגישה עם גולדשטיין, וכן מיום א' בצהריים, מועד הפגישה ועד להחזרת המחשב, היה ליהב די זמן על מנת למחוק קבצים אישיים שלו מהמחשב של וואן. יהב הוא איש מחשבים מנוסה. יש להניח שידע כי החזרת המחשב לוואן משמעה בהכרח שוואן תחדור למחשב על מנת לדעת אילו עוד מסמכים ניסח יהב עבור סמרט-איקס וכן אילו מסמכים נמצאים במחשבו ושייכים לוואן. על פי עדותו של יהב, נפגש לפני מסירת המחשב עם עורך דין. לא מן הנמנע שדנו גם בדרישת וואן להחזיר אליה את המחשב מיידית ובמשמעות הנובעת מכך, לרבות האפשרות שוואן תעיין בקבצים המצויים בו ובאלה שנמחקו.

לו היה מעוניין למנוע מוואן לעיין במחשבו, יש להניח שהיה מוצא את הדרך להודיע זאת לוואן, בין בעת מסירת המחשב ובין בפניה ליפתח קליימן או לארז גולדשטיין. יהב לא עשה כן אלא מסר את המחשב ותו לא. המקרה שבפנינו שונה בתכלית השינוי מזה שנדון בבית המשפט המחוזי [פרשת בנימין אליהו - י.ק]. שם נעשה חיפוש במחשב של העובד, בהסתר, ללא שהעובד ידע שמישהו בודק את המחשב שלו. כאן נמסר המחשב לוואן ביודעין, לאחר היוועצות של יהב עם עורך דין ולאחר שהיתה ליהב שהות למחוק ממנו קבצים אישיים ואף מחק.
הובהר בדיעבד שהיתה הצדקה לבדוק את המחשב, שכן התברר שיהב מחק ממנו גם מסמכים שהיו דרושים לוואן, במסגרת המשא ומתן שלה עם ג'טרו (הדברים יפורטו בהמשך).

כלומר, בית הדין לעבודה פוסק כי ניתן לחפש במחשבו של העובד כיוון שניתנה לעובד ההזדמנות להשמיד נתונים ומידע, וכיוון שהיה יכול לפעול על מנת לא למסור את המחשב. במחשב, לפחות לפי עדותו של יהב, היו נתונים אישיים, תמונות ומידע אישי יקר; כלומר, לא מדובר בקריאת דואר אלקטרוני על ידי המעביד או נסיון אחר לחפש במידע, אלא בהחזקה של מידע אישי שלא בהסכמת העובד.

החלטת בית הדין, כאילו בהבנתו, בפנייתו לייעוץ מקצועי ובמחיקת חומר אישי מהמחשב ניתן לעקוף את דיני הגנת הפרטיות ודיני הקניין, עד כדי כך שניתן לאפשר חיפוש במחשב אישי של אדם אינה עומדת בקנה אחד עם עקרונות חוקתיים. ההחלטה יוצרת גם מדרג נורמטיבי שונה: מי שאינו מנוסה במחשבים, אינו מקבל ייעוץ משפטי ואינו מוחק מידע, יהיה זכאי להגנה. בכך יש כדי להרתיע את ציבור העובדים מלקבל ייעוץ בנוגע לזכויותיהם.

כיוון שמדובר בבקשה לצו זמני, אני רוצה להאמין שבית הדין עוד ישנה את החלטתו ויפסוק בצורה שונה, אולם יש להזהר במקרים מסוג זה מלאפשר לשנות את ההלכה הקיימת על ידי אבחון מיותר. מעבר לכך, בית הדין היה יכול להגיע לתוצאה הזהה על ידי אי מתן החיפוש, כיוון שהוא בעצמו פסק כי המידע היחיד הרלוונטי נשלח כבר בטעות לOne.

לכן, אין אלא לחכות להחלטה בנושא טלי איסקוב בבית הדין הארצי.

[פורסם במקור]

"לכל כניסה לתיבת דואר אישית, הנושאת כתובת עם שם העובד בלבד ולקבצים אישיים שלו, נדרשת הסכמה מפורשת מצד העובד, ואם ביקש זאת העובד, יעשה הדבר בנוכחותו." זה הסעיף מתוך ההסכם הקיבוצי הנוגע לזכויות העובד לפרטיות במקום העבודה שנחתם בשבוע שעבר בין ההסתדרות לארגוני המעסיקים; מטרת ההסכם היתה להסדיר את הדיסוננס המשפטי שנוצר מאז פסק הדין עב 010121/06 טלי איסקוב נ’ הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב’ 1158/06 רני פישר נ’ אפיקי מים. המחלוקת היתה האם ניתן לאפשר למעביד לעיין בהודעות הדואר האלקטרוני של עובדיו.

בעוד שניתן לחשוב כי ההסכם שנחתם מדבר על כניסה לתיבות דואר פרטיות שאינן קשורות לעבודה (קרי: הוטמייל, ג'ימייל וכו'), הפרשנות הנכונה היא תיבת דואר אישית תחת הדומיין של מקום העבודה ולא כניסה לתיבות דואר פרטיות.

הסכם זה מעגן את זכותו של המעסיק, לאחר קבלת הסכמה מפורשת מהעובד (כלומר, לכל חיפוש ולא הסכמה שבהסכם ההעסקה) לבצע חיפוש בתיבת דואר ספציפית המיועדת לעובד ונושאת את שמו (כלומר avi@company.com לעומת accounting@company.com שמיועדת לבעלי פונקציה ספציפית בחברה). בהסכם כלל לא מדובר על כתובות דואר רשת.

עו"ד אביב אילון מסביר לynet מה דעתו על הנושא ומוצא את הפתרון הטכנולוגי (הוא גורס שעל העובד להצפין את התקשורת מהמעסיק):

בנוסף ההסכם מאפשר לעובד להיות נוכח בעת כניסת המעביד למידע הפרטי של העובד. משמעותה האופרטיבית של האבחנה ברורה למדי – על העובד להקים מתחם פרטי במחשבו הכולל תיבת דואר פרטית וספריות המכילות רק את קבציו הפרטיים. בעניין זה הייתי אף אומר כי לעובדים בעלי גישה לאינטרנט אין כל צורך בהקמת מתחם פרטי במחשבם. קיימים ברשת מספר רב של שירותים מקוונים המספקים את כל צרכי העובד לשמירת המידע הפרטי שלו מחוץ להישג יד המעביד.

אני חולק על קביעתו של עו"ד אילון; לדידי, כלל אין למעביד זכות לגשת לתיבת הדואר הפרטית של העובד אלא רק לתיבת הדואר האישית שלו; ואסביר: יש להבדיל בין תיבת דואר אישית לפרטית. בעוד שתיבת דואר אישית היא תיבה שהמעביד נותן לעובד תחת שמו שמטרתה עבודה (כמו טלפון אישי שניתן מהמעביד בדיוק), ולכן למעביד הזכות הקניינית לקרוא אותה (כיוון שהיא רכושו האישי, כמו שנפסק בעב 010121/06 טלי איסקוב נ’ הממונה על חוק עבודת נשים); לעומת זאת, תיבת דואר פרטית היא תיבה שאינה קשורה למעביד היא קניינו של העובד ולה אסור להכנס כלל וכלל (ואסור למעביד לבקש את הססמא, ראו Boucher v. State); ההבדל הוא בין Personal mailbox לPrivate mailbox וראוי שיהיה ברור.

ההבדל בין תיבת דואר אישית לפרטית נהיה ברור יותר כאשר ישנו חוק ספציפי שאוסר על חדירה לחומר המחשב (לפי הוראות חוק המחשבים), כיוון שלמעביד אין זכות חוקית בדין לחדור לתיבת הדואר של הפרטית של העובד [והסכם בשוק הפרטי אינו יכול להפר את הוראות החוק]. במקרה הזה ראוי להקיש מטלפונים שניתנים לעובד: בעוד שלטלפון הניתן ממקום העבודה [טלפון אישי] מותר למעביד לקבל את פירוט השיחות בתור מי שמשלם על אותן שיחות (ובמקרים חריגים, במיוחד לאור ההסכם, גם לשמור את תוכן השיחה), לטלפון הפרטי של העובד [זה שנמצא בביתו או זה שנרכש בכספו של העובד] אסור למעביד לצותת ואסור לו לבקש פירוט שיחות.

נותרת רק השאלה של "הסכמה במפורש" של העובד לחדור לתיבה האישית שלו במסגרת חוזה העבודה (שכן לפרטית אסור בכל מקרה), במקרה זה ברור שלא מדובר על תנאי שניתן ליישם במסגרת הסכם ההעסקה כאשר כתוב כי "לכל כניסה לתיבת דואר אישית, הנושאת כתובת עם שם העובד בלבד ולקבצים אישיים שלו, נדרשת הסכמה מפורשת מצד העובד, ואם ביקש זאת העובד, יעשה הדבר בנוכחותו."

כלומר, דרושה הסכמה לכל כניסה ולא מדובר על מצב בו ניתן לחייב עובד מראש להסכים לכניסה גורפת.

לכן, ההסכם עצמו, למרות שנראה לאחרים אחרת בקריאה ראשונה, עושה חסד עם העובדים ועשוי להניב לנו מציאות חדשה, בה הפרטיות במקום העבודה מוכרת.