החלטת בית הדין לעבודה בנושא ס"ע 233-07-10 וואן מוצרי תוכנה בע"מ נ' יהב ואח' היא מעניינת במיוחד לאור מסקנתו הסופית של בית הדין. צור יהב היה עובד בחברת One אשר עסק בשיווק של מערכות מחשוב מסוימות מאוד, בחודש יוני 2010 הודיע יהב כי הוא מתפטר ועובר לעבוד אצל SmartX, מתחרה של One, אשר התחילה באותה העת לשווק את המוצרים המתחרים. ביום 17.06.2010 שלח צור, ככל הנראה בטעות, הודעת מייל שהיתה אמורה להגיע למעסיקתו החדשה וכותבה למעסיקה הישנה וכללה מצגת ורשימת לקוחות. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 20.06.2010, שהיה יום ראשון, התבקש יהב למסור את מחשבו האישי לבדיקה.

בית הדין נדרש לשאלה האם מותר היה לחפש במחשבו האישי של העובד; לצורך כך הוא אזכר שתי החלטות שניתנו על ידי בית הדין לעבודה ונמצאות בערעור (עב 010121/06 טלי איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב' 1158/06 רני פישר נ' אפיקי מים) וכן את ההחלטה בנושא של עמר"מ 13028/09 בנימין אליהו נ' עיריית טבריה בה נדונה שאלת החיפוש במחשבו של עובד עירייה; אולם, בית הדין לא אזכר את ההחלטה בה"פ 1529/09 חן בת שבע ואח' נ' יוני בן זאב. חשיבות האזכורים, אולם, לא היתה משמעותית כאשר נכנסים לעומק המקרה. השאלה האם לאפשר חיפוש במחשבו של העובד עלתה, ולהערכתי הוחלטה, בצורה שגויה.

בית המשפט פסק כי יש לאפשר למעסיק לחפש בקבצי המחשב של העובד מסיבה ברורה מאוד: העובד מבין במחשבים. בפסיקתו קבע בית הדין כי כיוון שהעובד נועץ עם עורך דין בטרם מסירת המחשב, ובעקבות מומחיות העובד במחשבים, יש לאפשר את העיון בחומר:

בפרק הזמן בין יום חמישי, שבו התגלה המייל שנשלח לסמרט-איקס, לבין יום א' שבו התקיימה הפגישה עם גולדשטיין, וכן מיום א' בצהריים, מועד הפגישה ועד להחזרת המחשב, היה ליהב די זמן על מנת למחוק קבצים אישיים שלו מהמחשב של וואן. יהב הוא איש מחשבים מנוסה. יש להניח שידע כי החזרת המחשב לוואן משמעה בהכרח שוואן תחדור למחשב על מנת לדעת אילו עוד מסמכים ניסח יהב עבור סמרט-איקס וכן אילו מסמכים נמצאים במחשבו ושייכים לוואן. על פי עדותו של יהב, נפגש לפני מסירת המחשב עם עורך דין. לא מן הנמנע שדנו גם בדרישת וואן להחזיר אליה את המחשב מיידית ובמשמעות הנובעת מכך, לרבות האפשרות שוואן תעיין בקבצים המצויים בו ובאלה שנמחקו.

לו היה מעוניין למנוע מוואן לעיין במחשבו, יש להניח שהיה מוצא את הדרך להודיע זאת לוואן, בין בעת מסירת המחשב ובין בפניה ליפתח קליימן או לארז גולדשטיין. יהב לא עשה כן אלא מסר את המחשב ותו לא. המקרה שבפנינו שונה בתכלית השינוי מזה שנדון בבית המשפט המחוזי [פרשת בנימין אליהו - י.ק]. שם נעשה חיפוש במחשב של העובד, בהסתר, ללא שהעובד ידע שמישהו בודק את המחשב שלו. כאן נמסר המחשב לוואן ביודעין, לאחר היוועצות של יהב עם עורך דין ולאחר שהיתה ליהב שהות למחוק ממנו קבצים אישיים ואף מחק.
הובהר בדיעבד שהיתה הצדקה לבדוק את המחשב, שכן התברר שיהב מחק ממנו גם מסמכים שהיו דרושים לוואן, במסגרת המשא ומתן שלה עם ג'טרו (הדברים יפורטו בהמשך).

כלומר, בית הדין לעבודה פוסק כי ניתן לחפש במחשבו של העובד כיוון שניתנה לעובד ההזדמנות להשמיד נתונים ומידע, וכיוון שהיה יכול לפעול על מנת לא למסור את המחשב. במחשב, לפחות לפי עדותו של יהב, היו נתונים אישיים, תמונות ומידע אישי יקר; כלומר, לא מדובר בקריאת דואר אלקטרוני על ידי המעביד או נסיון אחר לחפש במידע, אלא בהחזקה של מידע אישי שלא בהסכמת העובד.

החלטת בית הדין, כאילו בהבנתו, בפנייתו לייעוץ מקצועי ובמחיקת חומר אישי מהמחשב ניתן לעקוף את דיני הגנת הפרטיות ודיני הקניין, עד כדי כך שניתן לאפשר חיפוש במחשב אישי של אדם אינה עומדת בקנה אחד עם עקרונות חוקתיים. ההחלטה יוצרת גם מדרג נורמטיבי שונה: מי שאינו מנוסה במחשבים, אינו מקבל ייעוץ משפטי ואינו מוחק מידע, יהיה זכאי להגנה. בכך יש כדי להרתיע את ציבור העובדים מלקבל ייעוץ בנוגע לזכויותיהם.

כיוון שמדובר בבקשה לצו זמני, אני רוצה להאמין שבית הדין עוד ישנה את החלטתו ויפסוק בצורה שונה, אולם יש להזהר במקרים מסוג זה מלאפשר לשנות את ההלכה הקיימת על ידי אבחון מיותר. מעבר לכך, בית הדין היה יכול להגיע לתוצאה הזהה על ידי אי מתן החיפוש, כיוון שהוא בעצמו פסק כי המידע היחיד הרלוונטי נשלח כבר בטעות לOne.

לכן, אין אלא לחכות להחלטה בנושא טלי איסקוב בבית הדין הארצי.

[פורסם במקור]

בבשא (ת"א) 17537/07 ארתור פרנק נ' אולסייל. קום בע"מ נתן בית המשפט צו האוסר על אתרי אינטרנט מסוים לערוך שינויים הנוגעים למכירות פומביות שנערכו על ידיהם. הרקע לאותו צו היה בקשה לאישור תובענה כייצוגית בטענה שאתרי המכירות הפומביות בישראל מעוותים את תוצאות המכירות בצורה שיטתית. באותו המקרה, לתובעים הייצוגיים לא היתה כל דרך להוכיח אחרת אלא על ידי עיון ברשומות ממוחשבות אצל שלל הנתבעות. התובעים הציגו ראיות דיות כדי לקבל את התביעה כייצוגית ובית המשפט נעתר לבקשתם.

אולם, התובעים לא ביקשו "צו אנטון פילר". אותו צו הוא צו הרסני שמשמש כנשק יום הדין ומאפשר לתובע לתפוס את הנכסים שנמצאים אצל הנתבע לפני תחילת ההליך על מנת לבדוק אותם ולמנוע אפשרות שהראיות יועלמו. במידה והיה מתבקש צו כזה, היה על בית המשפט לשקול לא מעט שיקולים חוקתיים כגון זכותם של אתרי המכירות לקניין, סודותיהם המסחריים והאפשרות לפגיעה בחופש העיסוק (בשא (ת"א) 3792/06 ברונו אינטרנשיונל בע"מ נ' יצחק גור) כאשר "צו מעין זה הוא פולשני במהותו, ויש בו משום פגיעה רבה בפרטיותו של אדם. בית הדין ישקול בזהירות רבה אם להיעתר לבקשה למתן צו מסוג זה, והוא יעשה כן רק לאחר שיווכח כי ישנן בפניו ראיות לכך שבחזקת המשיב מצויים מסמכים או חפצים מרשיעים, שיושמדו או ייעלמו לפני שיתקיים דיון במעמד שני הצדדים."

לא רק שצו זה ניתן מבלי שלצד הנפגע ישנה זכות להביא את דבריו בפני בית המשפט, אלא שאותו צו דורש ראיות חזקות על מנת לאפשר לבית המשפט לתת צווים רק במקרים בהם הוא כמעט משוכנע שהנזק שיגרם מאי תפיסת המסמכים גדול מהנזק שיגרם מתפיסתם.

למרות שאני בטוח שכך היה גם בברע (ארצי) 210/08 פלונית נ' פלונית שניתן לפני שלושה חודשים והותר לפרסום כעת, ואני בספק אם ההשלכות של פסק הדין מתירות פסיקה כל כך נרחבת. התובעת בעניין זה היתה אשה בהריון שלא התקבלה לעבודה באחת מחברות כח האדם הגדולות בארץ, ככל הנראה עקב הריונה. התובעת אספה פיסות ראיה רבות, לרבות תכתובות פנימיות של אותה חברת כח אדם, בהן נכתב כי כיוון שהיא בהריון אין להציע לה עבודה. התובעת ביקשה להגיש תביעה ייצוגית כנגד אותה חברת כח אדם, וביקשה לתפוס את מערכות המחשב של הנתבעת על מנת לקבל את המידע ממחשביה לפני שזו תעלימו (כאשר היא תגלה על קיומם של הליכים משפטיים).

בית הדין האזורי לעבודה דחה את בקשתה, אולם בערעור שהגישה לבית הדין הארצי זה נאות לתת לה צו לתפוס את החומר כיוון שזו הציגה ראיות רבות לכאורה לכך שהתקיימה הפליה (ולכן סיכויי התביעה גדולים) וכיוון שרוב הסיכויים שמרגע שיוודע לנתבעת על ההליך, זו תעשה יד אחת על מנת להעלים את המידע. כב' השופטת נילי ארד פוסקת, בצורה מוצדקת לחלוטין כי:

בענייננו, ההפליה הנטענת בקבלת נשים לעבודה מחמת הריון, נוגדת את ערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל, ומהווה פגיעה חמורה באינטרס הציבורי, בהיותה מנוגדת לתפיסות יסוד של החברה הישראלית. האינטרס הציבורי של הגנה על נשים בעבודה ועידוד שילובן במעגל העבודה מחייב מיגור התופעה של הפליית נשים בהריון בקבלה לעבודה. שלילת אופציה לעבודה מנשים הרות, כנטען בתביעה, הינה הפליה אסורה ופסולה, מנוגדת לעקרון השוויון ופוגעת בכבוד האדם של אותן הנשים אשר פנו בבקשת עבודה לחברה, והמערערת בכללן.

אולם תוצאה צודקת מצד אחד, והשלכות רוחב מצד שני. לכל החלטה טובה יש אח רע מאוד, האח שמאפשר שימוש באותו פסק דין למטרות פסולות. במקרה שלנו, דווקא להחלטה הזו יכולות להיות השפעה לא קטנה על עב 10126/06 טלי איסקוב נ' הממונה על עבודת נשים. באותו מקרה, כזכור (שנמצא כעת בערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה), התיר בית המשפט לחדור לחשבון הדואר האלקטרוני של איסקוב על מנת להצדיק את פיטוריה. החלטה זו, והחלטות דומות עשויות לקבוע כי למרות שתיבות דואר אלקטרוני של עובדים הן אינן נקראות על ידי המעביד ואין לו זכות לחדור גם לתיבות פרטיות, לזה יהיה זכות לתפוס אותן במקרה שהוא חושד כי העובד פועל שלא כשורה.

(חשוב לציין שההחלטה נוגעת לצו אנטון פילר לפי תקנות סדר הדין האזרחי, ולא לפי חוק עוולות מסחריות כמו בפ"ד ברונו אינטרנשיונל, אולם יש להבין את הבעייתיות כאן).

הבעיה היא לא רק במקרים של דיני עבודה כמובן, אלא גם בסכסוכים אזרחיים הקשורים לקניין רוחני או מסחר יום יומי. כאשר כל סכסוך סטנדרטי ילווה בתפיסת המחשבים של צד מסוים (על מנת להוכיח שזה שלח מייל בתאריך ספציפי, לדוגמא, או שהוא לא שלח מייל באותו תאריך), עשויות להגרם פגיעות משמעותיות בפרטיות האזרחים עקב קדושת ההליך המשפטי.

אכן, צו אנטון פילר נועד לסייע לתובע במקום בו לנתבע יש את רוב המידע והוא יכול להעלימו במסגרת ההליך, אולם כפי שראינו כבר בפרשת אילן גור (א 7667/03 נבות נ' גור), הליך גילוי המסמכים בהליך האזרחי יכול להיות קטלני דיו.

במקרה של פלונית, בפני בית המשפט היו די ראיות כדי לנהל תובענה ולא היה צורך במחשבי הנתבעת על מנת להוכיח זאת. המידע שהתבקש נועד כדי לאפשר תובענה ייצוגית, כלומר להגן על אינטרס ראוי אחר מאשר זה של התובעת עצמה. טוב היה עושה בית הדין הארצי לעבודה אם היה מגביל את הצו דיו כדי לאפשר לתובעת לקבל את המידע, אך למנוע מצב בו העניין היה פוגע בקניינה של הנתבעת; במקרה הזה, כיוון שאפליה מסוג זה לעבודה היא גם עבירה פלילית, ראוי היה שמשטרת ישראל (על אגף עבירות המחשב המפואר שלה) היתה עושה נאמנה את עבודת התפיסה, במסגרת הליך פלילי, כשהתובענה הייצוגית נלוות אליה.