416. המקבל דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מרמה, דינו – מאסר שנתיים

כך מנוסח סעיף 416 לחוק העונשין. עוד אות מתה שכמעט ולא נאכפת. אותה תחבולה יכולה להביא להשגת נכסי מקרקעין, מטלטלין, מצלצלין או אפילו רשימות תפוצה. נניח, לדוגמא, שאדון מסוים מחליט להפיץ מייל ויראלי שכל מטרתו היא לאסוף כתובות מייל של אנשים שמעוניינים לעשות X, וכאשר הם עושים שולחים לו מכתב אלקטרוני, הם לא מצפים לקבל (גם) Y. כך, לכאורה, מנסה מר אורי ששון להשיג כתובות מייל של אלפי גולשים שצופים בסדרת סרטונים ביוטיוב. על ידי נסיון לצור הייפ סביב הסרטונים, מקווים (לכאורה) המפיקים לקבל תגמול בדמות רשימת תפוצה אקטיבית.

האם אותם סרטונים מצחיקים יכולים להיות לא יותר מאשר מלכודת ספאם מתוחכמת שואל גיא ווסט. השאלה היא לא רק האם מדובר במלכודת ספאם, אלא מה העילות בגינן כל אחד מהנפגעים (והציבור בכלל) יכולים לתבוע בשמם מצד אחד, ומצד שני, האם ראוי להתיר כאלו פעילויות כיוון שמדובר בסרטים שאכן שוחררו בחינם ומשעשעים את הציבור תוך כדי שהם עושות את הפעולה המזיקה.

אני חייב לציין שכשראיתי לראשונה את הסרטים השתעשתי. הומור איכותי למדי,
שלא הייתי מייחס לו כל קשר לדבר הקרוב לספאם ולא ליוזמה שיווקית. לעומת
זאת, תהיתי כיצד העניין קשור לאינטרנט, כיוון שמדובר בסרט מושקע למדי.
מדובר בהפקה עם צלמים, מאפרים, זכויות יוצרים ותמלוגים על המוזיקה ברקע
ואחזקת כתובת ג’ימייל. חשבתי שאולי מדובר בפרומו לתכנית טלוויזיה אבל לא
הערכתי שמדובר ואף לא לרגע במשהו שיכול לפגוע בפרטיות שלי. מצד שני, גם לא
שלחתי מייל.

עוולה של הגנת פרטיות יכולה לקום כאן באם ידובר ברשימת תפוצה שתכלול יותר מרק כתובת מייל. אולם הגנת פרטיות אינה דיו – ניתן לתבוע על התעשרות בלתי הוגנת (עשיית עושר ולא במשפט) את אותו אדם שבתחבולה השיג את כתובת המייל בכדי להרוויח ממנה כספים. ניתן אף לתבוע על הטרדה (או הטרדה ברשלנות) באם ישלחו כמויות רבות של מיילים שיווקיים. אולם, אין בכך די, הבלוגוספרה, כחברה שמעוניינת להגן על עצמה תעניש את הספאמר בצורה גרועה יותר.

לכל עוולה יש מספר עונשים. הראשון הוא העונש המשפטי, הסנקציה שקבועה בחוק, העושה א’ ייענש ב’, אולם, פרט לעונש זה יש את העונש החברתי. אותה ַאְשָמה (ולא אָשַם) שקובעים כי אותו אדם לא כשיר להיות חלק מהחברה. סביר להניח שבלוגוספרה תכתוב על אותו פאפאדיזי כיום ותדאג להוקיע לא רק אותו, אלא גם את המשתפים עמו פעולה, כך שלאדון אורי ששון (אם נכונות החשדות שמעלה גיא) לא תהיה עבודה מרובה מכיוון הבלוגוספרה, שאולי לא הוכיחה את עצמה בקידום תופעות בצורה מדהימה, אבל הצליחה לא רע להרוס כמה דברים שלא האמינו שהיא תצליח להפיל.

בשנת 1998 כתב עו”ד חיים רביה מסמך מהפכני, שמצד אחד תיאר את המתרחש בפועל באינטרנט ומצד שני הבהיר כמה הכללים הקיימים שונים מהמציאות בשטח. בעקבות אותו מסמך שונו הכללים ותפיסת העולם בנוגע לאותם כללים. השינוי לקח שלוש שנים, אבל לאחר אותם שלוש שנים היה ברור כי החוק הקיים לא יכול להגביל את המצב בשטח, ולא תמיד ניתן להתאים את הטכנולוגיה לחוק אלא יש להתאים את החוק לטכנולוגיה.

אותו מסמך נגע לכללי הפרסומת של עורכי דין. עד לשנת 2001 עורכי דין היו מוגבלים ביותר בפרסום שמם ומקצועם. מדריכים מקצועיים, כתבות בעיתונים ופרסום מאמרים היו עיקר הדרכים שבה עורך דין היה יכול למצוא עבודות נוספות. בין היתר, לעורכי דין היה אסור לפתוח אתרי אינטרנט כיוון שאלו היוו פרסומת אסורה.

באותה העת לשכת (1998) עורכי הדין רצתה כי לכל עורך דין יהיה אתר אינטרנט אישי באתר לשכת עורכי הדין ושם יוכל לפרסם את משרדו. אותה המלצה נראית היום, עשר שנים מאוחר יותר, כהמלצה דרקונית ופוגעת בחופש העיסוק והביטוי של עורכי הדין.

בשנת 2001 שונו הכללים כך שהם יאפשרו לעורך דין להקים אתר אינטרנט אישי, ובלבד שזה עומד בתנאים המפורטים בכללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), כללים אלו קובעים כי:

פרסומת באינטרנט כאמור בסעיף קטן (א)(5) תובא בלא ליווי של מלל קולי; ניתן לעשות שימוש בתמונות ואיורים גרפיים שאינם פוגעים בכבוד המקצוע; ניתן לפרסם תמונות של עורך דין אך לא תמונות של לקוחותיו או עובדי משרדו שאינם עורכי דין; ניתן להוסיף קישורים (LINK) לאתרים של עורכי דין או ארגוני עורכי דין או אתרים מקצועיים משפטיים בלבד; אתר עורכי דין לא יכלול פסי פרסומת (BANNER) של אחרים ולא יהיה עורך הדין רשאי לפרסם באמצעות פסי פרסומת באתר של אחר.

כמו שניתן לראות מהטקסט, לעורך הדין אסור לפרסם בפסי פרסומת באתרים של אחר. ככל הנראה אחת הסיבות לאיסור הפרסום בBanner באתרי אינטרנט היא כי מדובר בפרסום מקביל לפרסום בעיתון, שיש לפרסם במדור ייחודי לפרסום לעורכי דין (כלל 3(א)1).

באנרים פרסומיים לאתר עורכי דין עשויים לפגום בכבוד המקצוע. לשם כך, באינטרנט יש לא מעט מדריכים מקצועיים שמרכזים הן אתרי אינטרנט של עורכי דין והן פרטים של עורכי דין שאין להם אתרי אינטרנט. במקביל, עורכי דין רבים כותבים בפורטלים על נושאים משפטיים, כשברור שלא מדובר בייעוץ משפטי אלא בעיקר בפרשנות משפטית. אולם, האם לעורך דין מותר לקנות באנר פרסומי?

לדעתי, מכללי לשכת עורכי הדין לא רק שאסור לעורכי דין לרכוש באנר פרסומי באתר (גרפיקה, אנימציה וכדומה), אלא גם פרסומות בGoogle Adsense. אם לדוגמא תחפשו בגוגל נושאים כמו “תאונת דרכים” יוצגו בפניכם לא מעט פרסומות המציגות ייעוץ משפטי חינם, התמחות בתביעות מסוג זה, התמחות בתביעות כנגד ביטוח ועוד. חשוב לציין כי אותן פרסומות עשויות להחשב במקרים מסוימים כ”שידול“, שאסור על פי כללי האתיקה. לימור זר-גוטמן מסבירה כי:

עורך דין המציע את שירותיו בחיזור ישיר של אנשים תוך האדרת שמו וכישוריו, פוגע במכובדות המקצוע. חישבו על מה שמזוהה יותר מכל עם שידול והיא תופעת “רודפי האמבולנסים”, עורכי דין הממתינים בחדרי מיון של בתי חולים או ממהרים להגיע לאזור של תאונה כדי למצוא לקוחות ולהחתימם על ייפוי כוח, לפני שיפנו לעורך דין אחר. אצל רובנו מעוררת תופעה זו אי נחת (בלשון המעטה) בשל היותה בלתי הולמת מקצוע מכובד כפי שמקצוע עריכת הדין מבקש להיות.

לגבי הצגת עורכי דין כ”מומחים” הסבירה ועדת האתיקה כי:

הוועדה שבה ומזכירה כי אין להשתמש במילים “מומחה” ו- “מומחיות.” באשר בעריכת דין, להבדיל מתחומי הרפואה, אין רשות מוסמכת המעניקה תואר מומחה. במקום המילה “מומחה” ניתן לרשום: “עוסק” “תחומי עיסוק”, או “מטפל” בלבד

פרסומות למשרדי עורכי דין אחרים יופיעו כאשר תחפשו בגוגל “הפרת חוזה” ו”נהיגה בשכרות” וככל הנראה מחרוזות קשורות לתחומים משפטיים.רק לשם הבהרה, שידול לקוחות הינו, לדוגמא, תופעת “רודפי האמבולנסים” בה עורכי הדין יושבים בבתי החולים ומחפשים נפגעי תאונות על מנת להחתימם על ייפויי כח והסכמי שכר טרחה, כאשר המטרה היא לתפוס את הלקוחות “כאשר הברזל עוד חם”. אותה תופעה של “תפיסת לקוחות” לא שונה בהרבה מאשר החיפוש מתבצע בגוגל. למרות שפעולה של “שידול” היא אקטיבית בדרך כלל, האמירה לגוגל – “כאשר מישהו מחפש X, תציגי בפניו את הפרסומת למשרד Y”. הפסיביות של החיפוש לא בהכרח אומרת שלא מתבצע שידול, היא אומרת שעורך הדין מקדם את עצמו לאנשים שמחפשים מידע על סוגיה מסוימת, כאשר חלק מהלינקים לעורכי הדין אומרים הרבה מעבר למותר בכללי לשכת עורכי הדין בכל מקרה (לדוגמא: נהגת בשכרות? עו”ד XXX יפסול את מכונת הבדיקה”).

הבעיה היא, להערכתי, בפרסום במודעות מבוססות הקשר מילים היא כי הן נדחפות ללקוח ללא בקשתו. מה היה קורה להערכתם אם עורך דין היה מפרסם בדואר זבל? היה שולח דואר שכותב “נפצעת בתאונת עבודה? משרד פלוני-אלמוני מומחה בטיפול בתביעות אלו וידאג לפיצויים גדולים מביטוח לאומי!” בעוד שברור שדואר הזבל באינטרנט מהווה שידול, מודעות האדסנס אינן שונות בהרבה ממצב זה. אותו מצב, בו הגולש נחשף לפרסומות כשלא חיפש עורך דין במדריך מקצועי (או במדור המיועד לפרסומות של עורכי דין), אינו ראוי לעורך דין וחייב להפסק היום.

אם לפני עשור עורכי דין היה אסור על עורכי דין לפרסם כלל אתר אינטרנט, וזה אושר לפתיחה כיוון שהובהר כי אתר האינטרנט אינו רק פרסומת אלא גם (ואולי בעיקר) זרוע אינטרנטית של המשרד – שרת דואר, רשימה של עורכי הדין במשרד, תחומי עיסוק ואפילו אזכורים ופרסומים כדי שאדם שמחפש מידע על אותו עורך דין יוכל למצוא ביתר קלות ולמנוע שרלטנות, הונאה של לקוחות ושידול אסור, כיום אנו נמצאים במצב בו עורכי הדין מפרסמים באתרים של אחרים (בלוגים, אתרי תוכן קטנים ועוד) באמצעות הפרסומות של גוגל אדסנס, וכן מפרסמים בעת החיפוש בגוגל.

בעוד שהחיפוש בגוגל עשוי לעמוד על הגבול בין פרסומת (ושידול) אסורה לבין פרסום במדריך מקצועי (שכן אם מישהו מחפש “עורך דין” בגוגל, ככל הנראה הוא מחפש עורך דין עבור בעיה משפטית שיש לו), הפרסום בתוך בלוגים וכדומה באמצעות גוגל אדסנס עשוי להיות לא רק פרסום אסור באמצעות פסי פרסומת אלא גם יכול שיחשב כשידול.

אולם, אנו נמצאים במצב בו עורכי דין רבים נדרשים לאינטרנט ולמודעות מבוססות הקשר אלו על מנת למצוא את לקוחותיהם. לכן, ראוי שועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין תתן דעתה לנושא זה מצד אחד, וראוי שתקבע גם כי אותו פרסום הוא אסור לדעתי.