המסמך לא מתיימר להיות ייעוץ משפטי מקיף ובכל מקרה עדיף להוועץ עם עורך דין אם יש לכם שאלה ספציפית או בעיה ספציפית.

1.
הבלוג שלך הוא ביתך האישי; למרות שאנשים אחרים יכולים לקרוא אותו ולהביע דעה לגביו, בסופו של דבר זכותך לכתוב בבלוג מה שאתה רוצה ואף אחד אחר לא חייב לקרוא אותו. כמו שאתה מציב תנאים לאנשים שנכנסים לביתך (תוריד בבקשה את הנעליים, אל תגע בצלחות הפורצלן) יש לך את מלוא הזכויות להציב תנאים לשימוש בבלוג שלך. (ראו גם).

2.
תנאי השימוש לא מיועדים לאסור על אנשים אחרים לקרוא את הבלוג שלך. בפסק הדין סנאו נ’ דיירקטיבי נקבע כי לכל גולש הזכות להכנס לכל אתר אינטרנט הפתוח לציבור, למרות שתנאי השימוש אכיפים. האינטרנט הוא חופשי לכל ואסור למנוע מאיש את הגישה לאתר אלא אם מונעים אותו מכלל המשתמשים. לכן, לדוגמא, ביקורות שהוטחו נגד תנאי השימוש של שמה (1, 2, 3) אינן רלוונטיות כיוון שלאף אחד מהמבקרים (מלשון ביקורת) לא היתה כל אינטראקציה עם האתר למעט קריאתו. תנאי השימוש מיועדים למקרים בהם גולשים מבצעים פעילות שאינה קריאה של האתר.

3.
דוגמא טובה לפעילות שתנאי שימוש יכולים להסדיר היא פסק הדין בעניין ספידי, בו נקבע כי תנאי השימוש באתר אכיפים אך אינם יכולים להגביל את הזכות לקרוא את האתר. מצד שני, את הזכות לפרסם פרסומים מסחריים באתר המציע במה חופשית או לעשות שימוש במידע שהקוראים מקבלים מהאתר, ראוי להסדיר בתנאי שימוש. כלומר, עבורך, תנאי השימוש הם הדרך העיקרית לקבוע מהי מידת התערבות הגולשים בתוכן שלך.

4.
תנאי שימוש יכולים לקבוע להצהיר על מדיניות הפרטיות (ראו דוגמא יפה אצל אפי פוקס). בצורה טבעית מארכיטקטורת האינטרנט כל תקשורת בין שרת האינטרנט לקורא מעבירה מידע פרטי שעשוי להיות פולשני. מידע כזה לעיתים נשמר (ולעיתים לא) בצורה פולשנית יותר או פחות. כלי סטטיסטיקה כמו פיירסטאטס (הישראלי של עמרי ידן)או גוגל-אנאליטיקס יכולים לספק למנהל הבלוג מידע מעבר לסתם עמודים נצפים שעשוי להיות בשימוש כלשהו. אותו דבר עם כתובות המייל והIP של הגולשים. תגובה דיבתית או גזענית בבלוג יכולה להוביל לצו לחשיפת פרטי גולשים כמו בפרשת פלונית (בתנאים מסוימים) וחשוב שהגולשים ידעו זאת.

5.
תנאי השימוש נועדו להסדיר את התנהגות הגולשים באתר שלך; חשוב לציין כי כל עוד לא נאמר אחרת, לכל בלוגר יש זכות למחוק כל אחת מהתגובות לפי ראות עינו. חשוב שתציין זאת אם כך אתה הולך לנהוג; חשוב גם שתציין מתי אתה מתכנן למחוק תגובות אם ישנם קריטריונים כלשהם. חשוב להסביר למגיבים מהי מדיניות השיח וכיצד אתה רואה שישחות אלו יתקיימו. ישנם מחוללים אוטומאטיים כמו יישום הקוד האתי של אפי פוקס שיכולים לטפל בנושא זה בקלות יחסית. עם זאת, חשוב לציין שלא רק נושאים אתיים זקוקים להסדרה במסמך כזה.

6.
תנאי השימוש נועדו הן להגן על זכויות היוצרים שלך והן להוות נקודת גישה למי שמעוניין להשתמש בחלק מהתכנים. אם ברצונך להשאר עם ההסדר הכללי לפיו “כל הזכויות שמורות” אינך נדרש לעשות דבר, אך אם ברצונך להשתמש באחד מרשיונות קריאטיב קומונס (והסבר מקיף על רשיונות אלו) ראוי שתציין זאת במסמך תנאי השימוש. בצורה דומה, אתה יכול לציין מהי המדיניות שבה אתה תטפל בהסרה של תוכן גולשים שמפר זכויות יוצרים על מנת לאפשר לך חסינות מתביעות בנושא זה (פסק הדין בעניין על השולחן). כיוון שתנאי השימוש הם מסמך משפטי מחייב, אתה רשאי גם לציין מהם הפיצויים המוסכמים עלייך במקרה של הפרת זכויות היוצרים.

7.
עוד נושא שראוי להסדיר בתנאי השימוש הוא סמכות השיפוט. ישראל היא מדינה קטנה אמנם, בה המרחק בין עיר לעיר אינם משמעותיים (רע”א 6920/94 לוי נ’ פולג, פ”ד מ”ט (2) 731) אולם על מנת למנוע ממך את הצורך לטייל בכל רחבי הארץ כדי להתבע עקב האמורפיות של האינטרנט וחוסר הבהירות לגבי מקום ביצוע הפעולה (ר’ פסק הדין בעניין גיא דביר) ראוי לציין מהו המקום בו אתה מתכנן לנהל את הסכסוכים המשפטיים שעשויים להתעורר עקב הבלוג. אם אתה מעוניין שסכסוכים הנוגעים לבלוג יבואו לבוררות ולאו דווקא לבתי משפט (מצב שיכול להיות יעיל יותר) דע שאתה יכול להסדיר נושא זה גם בתנאי השימוש, אם כי בפרשת בראגג נקבע כי העניין אינו בהכרח אכיף.

8.
בצורה דומה, נושאים כמו Hotlinking ושימוש במשאבי השרת ראוי להתייחסות, אם יש לך הסתייגות מכאלו פעילויות. חשובה במיוחד ההתייחסות לFraming וDeep Linking, כלומר קישור פנימי למסמך בתוך האתר ולא לעמוד הראשי או לעמוד אינדקס כלשהו, אלא נניח קישור לתמונה. במצב כזה אתה לא נהנה מהשימוש במשאבייך כיוון שאיש אינו רואה מהו המקור ממנו נלקחה התמונה או העמוד. בעוד שבתי משפט מסוימים נטו להתייחס לעניין כהפרת זכויות יוצרים, בפסק הדין בעניין דיוויס לדוגמא, בתי המשפט לא יצטיינו בפרשנות כזו תמיד וישנם מקרים בהם קישור עמוק עשוי להיות לגיטימי לחלוטין. למרות שאתרים מסוימים מאמינים שעצם האינדוקס והקישור העמוק לעמוד פנימי עשוי להפר את זכויות היוצרים, לכאורה גם קריאת הבלוג בRSS עשויה להפר את זכויות היוצרים שלך. במקרים אחרים, גם מסגור של עמוד הבלוג שלך תוך הצגת פרסומות סביב עשויה לפגוע (אם יש לך בעיה עם זה).

9.
אם עוד אנשים כותבים אצלך בבלוג (או שאתה אתר שנותן פלטפורמה) חשוב להבהיר זאת בתנאי השימוש; במיוחד כאשר אתה זה שמשלם על האחסון. תנאי השימוש חלים גם על הכותבים האורחים וגם עלייך, ואתה חייב להבהיר כי כותב הטקסטים הוא זה שאחראי עליהם בלעדית. באותו עניין, אם אתה מקבל מידע ממקורות ומלשינים אנונימיים, ראוי שתציין מהי המדיניות שלך בנוגע לחשיפת מקורות, בית המשפט לערעורים של קליפורניה אמנם פסק בפרשת אפל נ’ או’גריידי כי לבלוגרים, כמו עיתונאים, ישנו חסיון, אולם ראוי שלאור התדרדרות הזכות לחסיון עיתונאי בארץ (פ”ד ידיעות, פ”ד ששון) ראוי להסדיר נושא זה בהסכם השימוש.

10.
אם אתה נעזר בגורמים שלישיים כמו פרסומות גוגל או שבבלוג שלך משלמים עבור פוסטים, למרות שאני אישית חושב שהדבר יכול לפגוע באיכות התוכן, ראוי לציין בתנאי השימוש מיהם אותם גורמים שמשלמים לך עבור הכתיבה וכי הכתיבה ממומנת בכלל. גם אם אתה לא מעוניין לחשוף את זהות המשלמים, הבלוגוספרה בנויה על שלושה נדבכים: אמינות, לינקים ואטריביוציה. אם תפר את הכללים האלו, כנראה שלא תהיה חלק מהקהילה, אז ראוי לפחות שתהיה אמין.

אנחנו נוטים לחשוב, לעיתים, שמערכת המשפט אינה משפיעה כלל על החברה וכל שהיא עושה הוא להטוות את המדיניות הראויה. לעיתים אנחנו חושבים שחוק צודק או פעולה מסוימת של הרשות המחוקקת יכולה לשנות את כל התפיסה של החברה וראוי להעביר את החוק כדי לשנות את החברה. במקרים אחרים, אבל, אנחנו חושבים שהחוק אינו יכול לכפות על אדם מחשבות אלא רק מעשים. כלומר, מטרת המשפט האזרחי היא לדאוג לאכיפתן של התחייבויות בין אדם לחברו ולפצות אדם על הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי עמידה בהתחייבויות של אחר.

בין התחייבויות אלו יש את חובות הזהירות הכלליות בין בני האדם. כלומר, הזכות שלי לשלמות הגוף כוללת חובה של כלל בני האדם (והתחייבות) שלא לפגוע בשלמות הגוף שלי. הפרה של התחייבות זו שגוררת נזק תביא לכך שאני אפוצה על הנזק שנגרם לי ועל כן המצב ישוב להיות כשם שהיה בטרם נעשה המעשה.

אחת הבעיות בכאלו מקרים, של הפרת אותה התחייבות, היא כי לא תמיד ניתן לקבוע מהו הנזק, למדוד אותו בכסף ולפצות על גרימתו. במקרים כאלו המחוקק קבע הסדר של פיצוי ללא הוכחת נזק. המקרים בהם ניתן פיצוי ללא הוכחת נזק הם מועטים, והם כוללים בין היתר הפרת זכות יוצרים, עוולות מסחריות, הטרדה מינית ולשון הרע. פיצוי ללא הוכחת נזק עשוי להיות פיצוי ענשי-למחצה כיוון שהוא מרתיע לעיתים יתר על המידה מלעבור על חובת הזהירות במקרים מסוימים, אולם לא כאן הבעיה.

כמו שאמרנו, מטרת החוק היא להשיב את המצב לקדמותו ולפצות את הנפגע. על כן, ישנם מקרים בהם הסעדים שנפסקים בבית המשפט עשויים להראות מוזרים לחברה דמוקרטית וככל הנראה אינם מידתיים.

בשנת 2003 הגיש מתי גולן תביעה בבית המשפט השלום בהרצליה כנגד שי גולדשטיין ודרור רפאל בעילת לשון הרע. הרקע לתביעה היה סדרת מערכונים של שי ודרור המציגים את גולן באור שלילי. בין היתר, הוצג מערכון בו זה ראיין קרבן פיגוע מספר שניות לאחר הפיגוע, ברגע בו לא נודע האם אשתו של הקרבן נפטרה או לא, בו דמותו של גולן שואלת את הקרבן לדעתו על הסאטירה של שי ודרור. שי ודרור ענו לכתב התביעה בטענה כי מדובר בביקורת ראויה וסאטירה (ועוד שלל טענות שאינן רלוונטיות).

בבית המשפט (א’ 3148/03 גולן נ’ גולדשטיין ואח’, זהירות, מערכת אוליב לקריאת מסמכים לא ידידותית) דחה כב’ השופט צבי דותן את טענות ההגנה של שי ודרור ופסק לגולן פיצויים ללא הוכחת נזק, תוך שהוא מנתח את האיזון בין חופש הביטוי והסאטירה לבין זכותו של גולן לשם טוב. בין היתר, קבע לגבי המערכון הראשון ש: (ההדגשות אינן במקור)

“אכן יש כאן ביקורת עניינית של הנתבעים כלפי התובע, המהווה תגובה ומשקל נגד לביקורתו של התובע כלפי הנתבעים, יום קודם לכן. הביקורת כלפיהם בתכנית דוקומדיה נסבה על הזלזול וחוסר הרגישות שהם מפגינים (לדעת התובע) כלפי נפגעי הטרור והמשפחות השכולות, ועל כך שהם הופכים את נושא הפיגועים לעניין של שחוק, היתול וחילופי “צחוקים”, וזאת יומיים לאחר שילדה נרצחה בפיגוע. תגובתם של הנתבעים נוגעת באותו נושא שלגביו נמתחה הביקורת עליהם […] בתכנית שי ודרור 1 ישנה ביקורת על כך שאנשי התקשורת, והתובע כלל זה, עטים על נפגעי הטרור ומראיינים אותם סמוך מאד לאחר הפיגוע תוך פגיעה וזלזול מוחלט ברגשותיהם: ביקורת על התובע, שעימת את האם השכולה, ימים אחדים אחרי הפיגועע, עם התכנית “שי ודרור” שעסקה בהירצחה של בתה; ביקורת על התנהלותו העיתונאית הלא אתית (לדעתם) בכך שנמנע מלהקריא באותו מעמד את תגובתם והתנצלותם.” (עמ’ 13)

אולם, לאחר שקבע ששאר מעשיהם של שי ודרור מהווים לשון הרע וחייב אותם לפצות את גולן בסכום של 60,000 ש”ח, קבע גם השופט דותן כי יש לחייב את שי ודרור להתנצל באופן פומבי על מעשיהם. הצווי מסתמך, ככל הנראה, בצורה חלקית על סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, שקובע שניתן לחייב פרסום תיקון או הכחשה של לשון הרע על חשבון הנתבע. במקרה הנדון, אולם, מדובר בפרסום שחורג מסמכות בית משפט השלום (לבית משפט המחוזי אולי היה מותר לתת את הסעד המדובר מתוך סמכותו לתת “צווי עשה”). צו שמחייב את שי ודרור להתנצל על מעשיהם הוא צו לא מוסרי ולא חוקי.

המקרה היחיד המוכר לי בו ניתן סעד דומה, של חיוב להתנצל, היה כאשר הדבר נעשה במסגרת הסכם פשרה; תדי כ”ץ חויב בזמנו על ידי בית המשפט במסגרת הסכם פשרה לפרסם התנצלות על מעשיו ודבריו שנאמרו כנגד לוחמי חטיבת אלכסנדרוני. במעשה מוזר יחסית, ערער כ”ץ על החלטה שהתקבלה במסגרת פשרה וקיבלה תוקף של פסק דין (ע”א 456/01 כ”ץ נ’ עמותת אלכסנדרוני, הערעור נדחה) ולבסוף חויב בהוצאות הפרסום של ההתנצלות. אולם, יש להבדיל בין פשרה (אשר יכולה לצאת מגדר הסעדים שבית המשפט מוסמך ליתן) לבין תביעה.

כידוע, זכותו של אדם לחירות המחשבה, וכל אדם יכול להצטער או לא להצטער על מעשיו אך לחוק אין כל סמכות לחייב אדם להצטער על מעשיו. הדרך שבה החוק מנסה להטוות את אותה חרטה היא באמצעות ענישה. ככל שהענישה חמורה יותר כך סביר יותר שהאדם שנתבע יבין כי מעשיו היו חמורים לחברה. כמו כן, התנצלות פירושה כי אתה לא עומד מאחורי דברייך יותר וכי אתה לא מאמין שהם נאמרו בצדק. לפי דבריהם של שי ודרור המצוטטים בפסק הדין, לא נראה כי אלו אינם עומדים מאחורי דבריהם.

אם כב’ השופט דותן היה מחייב את שי ודרור לומר כי “בחודשים יוני ויולי הוצאנו את לשונו של מתי גולן רעה, הדברים שנאמרו באותם השידורים אינם נכונים, מתי גולן לא הומו, מתי גולן לא שייך לעולם התחתון, מתי גולן לא כלב ומתי גולן לא מדמם מזקנה” אזי החיוב היה בסמכותו של החוק, אולם לחייב אדם בהתנצלות על דבריו או מעשיו אינו מסוג הדברים שנמצאים בסמכות המחוקק.

ברור כי למחוקק אין כל סמכות להורות על שי ודרור להתחרט על דבריהם, וכאשר אין הוא יכול להורות להם להתחרט, כל התנצלות תהיה שקרית לא פחות מאשר החרטה המזויפת שתעשה על פי חוק. לכן, המחוקק קבע הסדר בו הנתבעים יחויבו לפרסם כי הדברים שפורסמו אינם נכונים, אך לא יתנצלו על כך. התנצלותם תבוא באמצעות הממון שינתן לתובע.

כשאנו אומרים שהמשפט אינו יכול לשנות את החברה או את טבע האדם אנו מתכוונים לכך שהמשפט לא יכול לגרום לאדם לחשוב שמעשה שעשה ראוי שלא יעשה אלא באמצעות הענישה. אין המשפט יכול לצוות על אדם להתחרט, אין המשפט יכול לצוות על אדם להתנצל ואין הוא יכול לצוות על אדם לחשוב אחרת.

האנאלוגיה הטובה ביותר תהיה במקרה מסוים, בו אדם כלשהו יפרסם דברי שטנה וגזענות כנגד בני עדה מסוימת ויחויב על ידי בית המשפט להתנצל על דבריו; לא רק בחיוב כספי אלא גם להפסיק לחשוב כי בני אותה עדה נחותים ממנו. בית המשפט לא יוכל לחייב אותו ודומה שחיוב כזה של בית המשפט רק יגביר את טינתו כלפי מערכת המשפט וכלפי אותה עדה.

אכן, יש דברים שעדיף שלא יאמרו, וכאשר הם נאמרים ראוי לפצות את הנפגע (אף אם זה לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק) אולם אנו לא רוצים להגיע למדינה בה משטרת מחשבות תאכוף את המחשבה הנורמטיבית, בה אסור אפילו לחשוב מדונות על אדם.

טכנולוגיה היא נייטרלית, לכאורה, ולא מהווה איזושהיא הצהרה אידיאולוגית. הטכנולוגיה לא משרתת מטרה אלא היא אמצעי למטרות רבות. אותה טכנולוגיה, כמו למשל ביטורנט, יכולה לשרת את אולפני הסרטים ולחסוך להם מיליונים בעלויות הפצה, באותה מידה היא גם יכולה לשמש אמצעי אדיר לפיראטיות ברשת כשהיא מאפשרת שיתוף קבצים בין אנשים, אבל הטכנולוגיה עצמה נייטרלית, היא לא מכירה את המשתמש או את התוכן.לעומת הטכנולוגיה הנייטרלית, יש טכנולוגיות שאינן נייטרליות מטבען, כזו היא טכנולוגיית פסיפון שפותחה על ידי שלושה גיקים מתבגרים מקנדה. הטכנולוגיה עצמה פותחה על מנת להצפין, וטכנולוגית הצפנה נועדה לסייע להתחמק. במקרה זה, הטכנולוגיה מיועדת להפוך כל מחשב לפרוקסי אנונימי שיאפשר לגולשים אחרים לגלוש בפרוטוקול מאובטח, בגדול, מבלי לעמוד בחסימות התוכן של מדינות מסוימות (כמו סין וארצות ערב). גם בטכנולוגיה הזו ניתן להשתמש למטרות אחרות, כמו שבביטורנט אפשר, וברור שכל שימוש שניתן לעשות עם מכשירי הצפנה ופרוקסים אנונימיים (כמו פשעי רשת) ניתן יהיה לעשות עם הטכנולוגיה הזו.

הבעיה עם הנייטרליות של הטכנולוגיה היא אחרת. יש טכנולוגיות נייטרליות שכשמשתמשים בהן בצורה מסוימת הן כבר לא נייטרליות, ולמרות המטרה הטובה, הן גורמות ליותר נזק מתועלת, גם אם הנזק נעשה בצורה עקיפה. כזו היה המקרה של חברת Blue Security, שמייצרת מוצר שנוי במחלוקת להגנה מפני ספאם. לכאורה, בלו סקיוריטי באו לפתור את הבעיה הרגילה – דואר בלתי ממוען למטרות מסחריות. בלו סקיוריטי הציעו את הצפרדע הכחולה שלהם, ששולחת אלפי הודעות הסרה לספאמרים האמיתיים. אולם, הספאמרים רצו להוכיח שהם “לא פרייארים” ותקפו חזרה, דרך אותם כלים שהיו לבלו סקיוריטי.על דרך הפעולה מעוררת המחלוקת של בלו סקיוריטי אין צורך לדבר. אם עד לפני שבוע לא הכירו את הטכנולוגיה כמעט, כיום מדובר במוצר שמוכר לכל. המחשב הופך לרובוט שמשמש כשליח, ושולח אלפי הודעות הסרה. אולם, הנוקמים רצו להחזיר לבלו סקיוריטי בדרך שלהם, הם הפעילו מתקפת מניעת שירות על אתרי החברה, וגם לאחר שהאתר המרכזי הועבר לבלוג של החברה, בשרתי TypePad, המשיכו המתקפות. השאלה האמיתיתי שמתעוררת כאן, היא האם ראוי להשתמש במוצר של בלו סקיוריטי או ליתר דיוק, האם המוצר עצמו, למרות הרקורד המרשים שיש לו בתור מחסל דואר זבל, הוא פתרון מידתי לבעיית דואר הזבל והזבלנים ההולכת וגוברת?

רק היום ואתמול נחרץ דינם של שני ספאמרים. הראשון, ג’ינסון ג’יימס אנצטה, נידון לחמש שנות מאסר על כך שהפך מאות (ואולי אלפי) מחשבים לזומבים והשכיר את רשת משלוח הספאם שלו לספאמרים. והשני הוא סנפורד וואלס, שחויב לפצות 4 מיליון דולר על נזקים שנגרמו מספאם. שני הספאמרים הרוויחו כסף משימוש בטכולוגיה, נייטרלית לכאורה, של העברת מסרים. אבל שני הספאמרים האלו הם טיפה בים. כיום, אחוז ניכר מתעבורת הרשת היא ספאם, דואר שנועד לשווק מוצרים שאנו לא רוצים, בצורות שאנו לא אוהבים לקבל, והכל כדי לקלוט את האחד במיליון, אותו אחד שיסכים לקנות מוצר מספאמר, שאנו כל כך מתנגדים לו.

בלו סקיורטי חצו את הקו והפכו להיות רובין הוד של המשתמשים, הם השתמשו באותה הטכנולוגיה שהספאמרים משתמשים, הפיכת המחשבים לזומבים, כדי להלחם בדואר הזבל, פעולה שכולנו רוצים לעשות. תוך כדי שהם מגדילים את התעבורה המיותרת ומעמיסים עלויות מיותרות על החברה ועל התשתית. הבעיה היא, כמובן, לא בלו סקיוריטי, אלא הספאמרים שבלעדם לא היתה קמה החברה. אבל בלו סקיוריטי הצליחו בדבר אחד, הם הפכו את המלחמה לקיצונית יותר.

שיטתה של בלו סקיוריטי היא שיטת ה’רבים מול מעטים’, יש מיעוט ספאמרים וריבוי גולשים שמעוניינים להלחם בספאם, היא תאגד את כולם כדי להלחם, בלי מאמץ, כמעט, ותצליח במאבק. כמעט באותה הדרך, מנסה משטרת הקולג’ של קולורדו להלחם במעשני הסמים. החברה רתמה לזכותה את הטכנולוגיה הנייטרלית של אתר אינטרנט ותמונות, כדי לאפשר לתלמידים לזהות את חבריהם ולהלשין עליהם תמורת סכום סמלי של 50$ להלשנה. בעצם, באמצעות הטכנולוגיה הנייטרלית צילמה משטרת הקמפוס את המעשנים, העלתה את התמונות לרשת וחיכתה. היא לא צריכה תוכנות זיהוי פנים מתוחכמות שיפעלו על מאגר התמונות, אלא רק טורקי מכאני שיכול לזהות אותם, תלמיד מקובל או תלמיד מדוכא.

כאן, יש שיאמרו, שהטכנולוגיה מדכאת את האדם, כיוון שהיא פוגעת בחופשו, אבל אני לא בטוח. טיבה של ההלשנה, כמו הטכנולוגיה, היא הנייטרליות שלה, היא אנונימית, כמו טוקבק, והיא מתגמלת.

הבעיה עם טכנולוגיה היא שאנחנו כל כך אוהבים אותה וכל כך שונאים אותה. באותה העת שאנו מקללים את המחשב שעובד כל כך לאט, אנו משוחחים בטלפון, אנחנו לא יכולים שלא להתייחס אליה כאל בעלת רוח חיים. כמעט כמו משפחה, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. התלמידים שנתפסו במצלמה לא היו מוכנים לוותר על הטכנולוגיה, למרות שלרגע הם כן. זו הבעיה האמיתית, שאנחנו כל כך שונאים מחשבים וכל כך אוהבים אותם.

כולנו נתקלים מדי יום בתופעת\עבירת הספאם, עשרות הצעות להגדלת איבר המין, זיקפה ממושכת, תוכנות סינון דואר אלקטרוני, הימורים והיכרויות. הספאם בעברית החל להתפשט אף הוא בשנתיים האחרונות עד שהגענו למצב בו יש כבר ספאמרים ישראלים. חלקם מציעים שירותי ספאם, שירותי שמירה על הבית ושירותי ליווי, חלקם מציעים דברים אחרים. לקראת הבחירות התחלנו לקבל ספאמים מסוג שונה, ספאמים פוליטיים. מבלי לנקוב בשמות מפלגות, כי ככל הנראה לא כולן מפרסמות בספאם, כולנו נתקלנו בחלק מהפרסומות. חלק נרגזים, חלק מתעצבנים מהשימוש שעושים אחרים בדואר האלקטרוני שלהם וחלק מחליטים שלא להצביע יותר למפלגות.

השאלה הגדולה היא מה מבחין ספאם פוליטי מספאם מסחרי ומדוע בעצם צריכים אנחנו להיות יותר סובלנים לנושא.

ראשית, מה הבעיה עם ספאם? חרף העובדה שעומדות הצעות חוק ספציפיות לטיפול בספאם, בל נשכח שאף היום ניתן לטפל בתופעה. הן סעיף 30 לחוק התקשורת והן חוק הגנת הפרטיות מספקים לגולשים הגנה כפולה, אזרחית ופלילית מפני דואר זבל והטרדות לא רצויות. חוק התקשורת (לשעבר חוק הבזק) אוסר על משתמש בציוד תקשורת להטריד באמצעות ציוד התקשורת אדם אחר. למרות שסעיף זה כמעט ולא נדון בפסיקה בישראל, דווקא הדיון החשוב התנהל בשנה שעברה. באותו המקרה נאשמה הגב’ הלינור הראר בהטרדה באמצעות מתקן תקשורת. הגברת שלחה מספר פקסים והתקשרה לאדם אחר. הגברת נמצאה אשמה ונגזרו עליה עבודות לתועלת הציבור ללא הרשעה.

הערעור בבית המשפט העליון (רע”פ 10642/03 הלינור הראל נ’ מדינת ישראל) נסוב, בין היתר, בשאלה האם יש צורך בכך שהטקסט ותוכן התקשורת יהיה מטריד או שמא ניתן להגדיר את ההתקשרות עצמה כמטרידה. השופט רובינשטיין לא הקל ראש בעניין ולאחר ששקל את מהות עבירת ההטרדה קבע כי בעצם הגדרת העבירה, בשונה מהטרדה רגילה, הטרדה במכשיר תקשורת דורשת שימוש במכשיר תקשורת, וככזה יכול שיחשב כי עצם ההתקשרות עצמה יכולה להטריד.

הליך לפי סעיף 30 לחוק התקשורת הוא הליך פלילי, ויכול למנוע מאדם את חירותו, כך גם יכול שיהיה באם ישתמשו בהליך לפי חוק הגנת הפרטיות. חוק הגנת הפרטיות אוסר, בעקרון, על ניהול מאגרי מידע שמכילים מידע פרטי על אדם, על התחקות אחרי אדם, על פלישה למרחבו הציבורי ועל פרסום פרטים אישיים עליו. הסנקציות החריפות בחוק מאפשרות לאדם לפנות לכל מוסד שמנהל מאגר מידע בבקשה לעיין במידע הקיים עליו או למחקו. מאגר מידע לפי חוק הגנת הפרטיות מחייב רישוי אצל רשם מאגרי המידע (מסדרי גודל מסוימים). ההגנה בצילה חוסים כיום הספאמרים (שלא נבחנה עד ליום זה בבית משפט) היא כי עצם ניהול מאגר שמכיל אך ורק כתובות דואר אלקטרוני אינן מהוות עבירה פלילית.

מנגד לעבירות ההטרדה והפרטיות, עומד אינטרס כלשהו. כאשר מדובר בפרסום מסחרי עומד אינטרס פרטי לרווח של פרט, אולם כאשר מדובר ב’פרסום’ פוליטי, צריך לא להקל ראש ולבחון את ההגנות והחירויות העומדות בפני אדם בטרם נטען כי הספאם ששולח הוא מהווה עבירה. ראשית, חופש הביטוי הפוליטי הוא מאושיות המשטר הדמוקרטי בישראל. מדובר בזכות שאין לקחת מאדם, וכשם שאנו סובלים את האדם המפגין על עוול שלכאורה נגרם לו בעת שזה מחזיק שלטים מול ביתנו, אנו צריכים לסבול את הביטוי הפוליטי.

הדואר האלקטרוני מאפשר להקטין עלויות פרסום ולתת למפלגות קטנות שעד היום נאלצו להדפיס ניירת רבה לפרסם את דבר קיומן ומצען לקהלים נרחבים שלא היו יכולים להגיע אליהן עד היום. הדואר הפוליטי הוא חופש ביטוי מזוכך, לכל אחד יש את הזכות לצעוק, ומנגד לא קיימת חובה להקשיב. נכון, קשה לרובנו לקבל את העובדה שניתן למחוק את הדואר האלקטרוני הפוליטי ולסבול אותו, בעוד שאת הדואר המסחרי לא. אולם בל נשכח את ההליך הציבורי.

כשם שקמים היום אתרים שנלחמים בספאם על ידי הוצאת החברות שמפרסמות בספאם לאור והצגתן ככאלו, דבר שמוביל לחרם צרכני (אף אם חלקי) ואולי אף להפסקת הפרסום בדואר אלקטרוני, כך גם עם הספאם הפוליטי; אף אדם לא מעריך פלישה לפרטיותו, וכל אדם ישקול בשנית האם להצביע למפלגה שטורחת לא לכבד את פרטיותו ולשלוח דואר בתפוצה המונית. בכדי לקבל לגיטימציה על משלוח דואר בתפוצה המונית על המפלגה לעמוד במספר דרישות.

ראשית, עליה להשיג את הרשימה בדרך לגיטימית. קצירת כתובות אינה נחשבת דרך לגיטימית חרף פסיקתה של השופטת שטופמן (בר”ע 2542/03 סויסה נ’ בן חיים) , שקבעה כי קצירה היא דבר לגיטימי. בפסק הדין בעניין ספידי התובע היה בעליו של אתר שניהל פורומים וזה תבע את הנתבע בהשגת גבול על כך שקצר כתובות דואר אלקטרוני מאתרו והשתמש בהן למשלוח ספאם. התביעה במחוזי נדחתה לאחר שהתקבלה בתחילה בבית המשפט לתביעות קטנות. בית המשפט פסק כי עקב אי קיומן של תניות שימוש באתר לא נאסרה הקצירה. ברוב האתרים היום חל איסור להריץ קוצרי כתובות, ואף יש צורך להרחיב את הנושא עוד יותר אולי אף במסגרת חקיקה מתאימה.

פרט להשגת הרשימה באמצעים כשרים, על הדואר לעמוד בתנאי חוק הבחירות (דרכי תעמולה) התשי”ט – 1959 ולדעתי, חרף הרצון לאי ההסדרה באינטרנט, בכל הנוגע לפלישה לחירויות הפרט יש לפרש את סעיף 10 הקובע כי כל פרסום מודפס יעשה תוך ציון מזמין הפרסום כך שהוא כן חל על האינטרנט, אף אם הדבר יפגע במעט. ככלל, הדבר יכול לגרום לאבחנה בין הודעות מוגנות להודעות לא מוגנות. ההודעות המוגנות יהיו אלו שישלחו לפי כללי החוק, בעוד שההודעות הלא מוגנות יהיו אלו שלא עמדו בדרישות.

על השולח לעמוד בתנאי חוק הגנת הפרטיות ולציין מספר מאגר מידע מורשה, כמו גם אפשרות להסרה, ורק לאחר כל זאת ניתן יהיה להכיר במשלוח הדואר כדואר לגיטימי. כך ישמר מעמד הopt out לדואר פוליטי, בעוד שבדואר מסחרי יש לממש את מודל הopt in, הקובע כי כל עוד אדם לא נתן את הסכמתו המפורשת, אין לשלוח לאדם פרסומים החודרים לפרטיותו.

חשוב לזכור שהמודל המאפשר חופש ביטוי פוליטי הוא הכרחי לדמוקרטיה. כמו שאנו סובלים מכך שכבישים לעיתים נחסמים, שתהלוכות מתקיימות ואפילו שישנן עצרות מחאה מול ביתנו, עדיין מקבלים אנו זאת כמעשים לגיטימיים. אף אחד לא מתלונן על החדירה למרחב הפרטי בשילוט חוצות ובשילוט בלתי חוקי בצמתים ואף על עמודי חשמל תוך השחתת מקרקעין ברורה של המפלגות, לכן תמוה התהייה לגבי פרסום בספאם.

כ-1700 צופים נרשמו עד כה לצפיה בשידורי המונדיאל ותשלום בעבור התענוג. 1,700 שוברי חרם, שוברי שביתה. 1,700 בוגדים. מנגד, התקשורת עושה בשלה ולא מבדילה בין חדשות למדיה.יובל דרור סוקר נאמנה את העיוות בין העיתונים על המספרים המדויקים, אך השאלה היא אחרת. האם העובדה שynet מהווה אתר מדיה שמשתף פעולה עם צ’רלטון גורם לו להטות את המציאות כדי לשנות את דעת הקהל? האם כעיתון יש עליו חובה לדווח את כל החדשות או שרק חדשות? האם הוא חייב לדוות על חרם הצרכנים שמתארגן ועל הקריאות המאורגנות להפסיק לשלם? האם זה ראוי שהוא מצנזר טוקבקים הקשורים לצ’רלטון (לכאורה)?

השאלה המתעוררת היא אחרת, והיא מסובכת מכפי שהיא נשמעת. מדובר על זכות כפולה. האם לטוקבקיסטים יש זכות לחופש ביטוי? NRG הרשת סיקרו ביום ראשון האחרון את נושא הטוקבקים ברשת (’יו טוקבקינג טו מי?’, דודו כהן, רייטינג, 28.05.2006). דווקא שם ‘מומחים’ לנושא סיפרו על הצנזורה שהם מעבירים טרם פרסום טוקבקים. אבי לן, עורך NRG, אמר כי “התכנון הוא שמעתה יסונן כל דבר שיש בו השמצה, עילה לתביעת דיבה, גזענות, הומופוביה, אאוטינג, קללות, הסתה ואיומים באלימות וברצח. “. דווקא הסינון הוא הבעייתי כאן.

ויש עדכון (13:20) … תקראו עד הסוף

לאף אתר אין כל חובה לפרסם תגובות גולשים; יתר על כך, האתר הוא שטח נדל”ן וירטואלי, שהבעלות עליו היא של המפעיל. המפעיל נאות ונותן רשות ולא זכות, לטוקבקיסט להגיב. רשות זו כפופה ללא מעט תנאים, אך בכל זאת, נהנית מחסות החוק. כל עוד לא בודק ובוחן מפעיל האתר אחת אחת את התגובות המועלות, הוא פטור מאחריות לגבי תכנן (א 37692/03 סודרי נ’ שטלריד, מפי כב’ השופטת רות רונן). כמו כן, תזכיר חוק מסחר אלקטרוני פוטר את מפעיל האתר לחלוטין, במיוחד במקרים שבהם הליך “הודעה והסרה” מתקיים (מודיעים למפעיל האתר על התוכן הבעייתי, וזה מסיר אותו לאחר ההודעה). האחריות היא בלעדית על הטוקבקיסט, וזה ייחשף רק אם אכן ישנו חשד לביצוע עבירה.

העריכה של הטוקבקים, והבחינה שלהם אחד אחד, יכולה להוביל את הטוקבק מהודעה אנונימית לכל אחד משני השבילים הבאים, שמביאים לאבסורדום את רעיון האחריות המשפטית האישית. ראשית, בדיקה של טוקבקים טרם העלתם לרשת יכולה להפוך את הטוקבק ל”מקור עיתונאי”, ועקב כך להקנות לאתר המעלה את הטוקבק חסיון מחשיפת מקורות. תוצאה אבסורדית לכשעצמה, אך לא פחות אבסורדית מהמצב השני וההפוך. העריכה עצמה יכולה גם להוות הודאה באחריות של מפעיל האתר כי בדק את ההודעה ותכנה מתאים לתוכן שיפורסם באתר. כלומר, הוא נושא באחריות לפרסומו (בניגוד לכתוב באתר). גם תוצאה זו אבסורדית.

בעוד שאני מנסה להגיע לתוצאה צודקת, או לפחות לגיטימית, ההצעה של העיתונאי הבכיר היתה: “”הדרך היחידה היא פשוט להכריח אנשים, באמצעות מנגנונים לא מורכבים, לוותר על האנונימיות שלהם ולהשאיר אימייל מאומת באתר. זה לא יעבוד ב-100%, אבל בוודאי יסנן את חלק הארי של ההשמצות. דרך נוספת היא מנגנון זיהוי של כותב הטוקבק, שייאלץ למסור את הפרטים שלו על מנת לקבל את הזכות להשתתף בתגובות בקהילה הזו. אם מישהו לא מוכן לעשות את הצעד הקטן הזה – שלא ישתתף בשיח.” בצורה אירונית, אותו עיתונאי בכיר בחר שלא לאפשר פרסום שמו באותה הכתבה.

אולם, אבסורדום בצד ואחריות משפטית בצד השני. דווקא השארת חירות הביטוי בידי הטוקבקיסטים, תוך מעטה אנונימיות, תהיה הפעולה שתשחרר את מפעילי האתר מאחריות. דווקא חוזה משפטי שיקבע כי כל המפורסם בטוקבקים אינו בעל משקל משפטי, שכל הנאמר שם אינו בהכרח אמת, לא יכול להיות אמת ומייצג את דעת הכותבים בלבד, ישחרר את המפעיל מהאחריות הספציפית אולי. כמו כן, תהיה חובה על הנפגע להגיש בקשה להסרת התוכן הפוגע, שכן המפעיל אינו יכול לדעת מהו תוכן פוגע ומה לאו.

אולם, כל זאת עדיין לא עונה על השאלה: האם לטוקבקיסטים יש זכות לכתוב תגובות או רק רשות לכתוב תגובות? דומה שהטקבוק הוא כמו כניסה לשירות ציבורי, שיכול שינתן בחינם או בתשלום, וככזה אין להפלות במתן אותו שירות. אך האם זה יוצר זכות ביטוי? דומה שהתשובה לכך עוד טרם נענתה. השאלה הזו תקום בתור שאלה חשובה ביותר בשנים הקרובות, כשיבוא מקרה בו טוקבקיסט יתבע מפעיל אתר על כך שהסיר תוכן מאתרו. רק אז תוכל התשתית המשפטית לכך להחשף במלואה.

בכדי לענות על השאלה בצורה טובה, צריך להבין את הבעיה הבלתי אמצעית. למפעיל האתר יש חצר, באותה החצר הוא נותן רשות שימוש לכלל הציבור. אותה רשות מסויגת בתנאים מסוימים. האם הוא יכול פשוט לא לאפשר לאדם ספציפי מלהכנס לאור העובדה שהוא לא מוצא חן בעיניו? האם יש לו חובה כלשהי? (חובה מולידה זכות מהצד השני). חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים, שיכול להיות רלוונטי במקרה זה, קובע: ” מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, הורות או מוגבלות.”

מטרת החוק במקור היתה “חוק הסלקציה במועדונים”, כדי למנוע מאנשים את המבוכה באי כניסתם למועדונים עקב השתייכות גזעית או דתית כלשהי. האם אותו חוק יכול שיהיה רלוונטי במקרה שלנו? מהן הסיבות בגינן פוסל מפעיל אתר את התגובות? אתר יכול לפסול תגובות מכל סיבה, טובה או לא. חירות הביטוי (ולא זכות לביטוי) היא חירות שיש להפעיל ללא חובה משום צד. אם “מועדון הטוקבקים” היה מפלה כניסה לשמאלנים, לדוגמא, אז אכן היתה כאן הפליה אסורה. אם הוא היה מפלה “השקפה” מסוימת, כמו התנגדות למונדיאל, אז כן, היתה כאן הפליה.

לדעתי, ניתן לומר שכל עוד מדיניות הצנזורה של תגובות היא מגמתית אכן תהיה כאן הפליה פסולה. לעומת זאת, פסילת תגובה אחת, שבאמת אין לה מקום, שקולה להוצאת אדם אלים מתוך המועדון. כמובן, שכל זאת צריך להתבצע רק לאחר פרסום התגובה, ולא לפניה, שכן חירות הביטוי אסור שתפגע. גם אדם שזעק זאב לאורך 50 טוקבקים שצונזרו יכול שיזעק כעת את זעקת מפוני גוש קטיף, אנשי כיכר הלחם או חולי סרטן המעי הגס.

חדשה שקראתי ברג’יסטר היום הזכירה לי נשכחות והבהירה לי כמה המצב בעולם יכול להיות מצחיק. נציב תלונות הציבור בנורווגיה ביקש לקבוע כי שירות הורדת השירים של iTunes אינו חוקי כיוון שזה דורש שהחוק הבריטי ישלוט על היחסים בין הצדדים. חוק הגנת הצרכן הנורווגי לא מאפשר עסקאות כאלו, ולכן ביקש נציב התלונות כי אלו יתקנו בתוך שבוע את העניין או שיחדלו לעסוק בתחומי המדינה.מערכון ישן של מונתי פייתון מספר על מקרה בו תוכי נורווגי כחול נמכר ללקוח, וזה מבקש להחזירו כיוון שהוא כבר מת. (ניתן לצפות גם במחווה של יוצרי סאות’פארק). מה שהזכיר לי שהפרשי הדינים יכולים להיות משעשעים טיפה ויכולים להטעות, ולא רק לפגוע בצרכנים בכל רחבי העולם, אלא לעיתים גם לפגוע בסוחרים.

כלל נפלא בישראל הוא חוק הגנת הצרכן, במיוחד סעיף 4ב שבו. סעיף 4ב קובע כי כל בית עסק מחויב לציין מהי מדיניות החזרת המוצרים שלו, ובאם לא מציין מהי, יחוייב לקבל את הסחורה בחזרה ולהשיב את כספו של הלקוח בתוך שבעה ימים. כמובן, בכדי להגן על הקניין הרוחני, נקבע כי מוצרים הניתנים להעתקה יוחזרו רק באריזתם המקורית ורק באם לא נעשה בהם שימוש כלשהו. (סעיפים 4ב(ד)(2) וכן 14ו(א)(2).). אכן, חוק חשוב לצרכן.אולם, מה יקרה אם ארכוש שיר באתר songs.co.il ואבקש להחזירו? ברור שהשיר לא נפגם, לא הוצא מאריזתו המקורית ולא נעשה בו כל שימוש. אפילו לא השמעתי אותו, אלא רק הותרתי אותו על הכונן הקשיח. ניתן לבדוק ולראות שלא חל כל פגם במצבו של השיר, והחנות המקוונת תוכל לבטח למכור את השיר מחדש. לכן, לא יפגעו הם אם אחזיר את השיר אותו רכשתי. לא?

החוק לעיתים מביא לתוצאות אבסורדיות, כאלו שמעולם לא התכוון המחוקק שיגיעו.

האם זה יעבור בבית המשפט? האם יהיה בכלל צרכן שיהיה מוכן להלחם על זה אפילו ברמת מכתב ה”בשם מרשי…” והאם המאבק הזה מעניין יותר מאשר סתם דיון באינטרנט? אל תשכחו שעסקה שמבוצעת באינטרנט עדיין נחשבת עסקה מרחוק, שמזכה את הלקוח לבטל אותה לפי סעיף 14ג(ג) לחוק הגנת הצרכן, אלמלא היה השיר שרכש הצרכן מידע כהגדרתו בחוק המחשבים.

ההבדל בין שני הסעיפים הוא ה”כן” שמעיד על ה”לא”. בעוד שבעסקה מרחוק לא ניתן לבטל מכירה של “מידע”, בעסקאות בכלל כן ניתן לבטל. ההבדלים בין הסעיפים מראים שאולי המחוקק כן התכוון לכך שניתן יהיה לבטל עסקאות במידע. וברור שכך, אולי, כי רוב העסקאות כיום הופכות לעסקאות מבוססות מידע. אם נקח את מטרת החוק ברצינות, נבין שכן, להחזיר שיר יכול להיות זהה להחזרה של שמלה או להחזרה של תוכנה שרכשת מרחוק ולא התקנת על המחשב, כי גילית שיש חלופת קוד פתוח בדיוק בטרם ההתקנה. אולי דווקא עכשיו כדאי לעשות אחרת, ולתקן את החוק כך שיאפשר להחזיר את השיר או התוכנה גם לאחר השימוש, כיוון שלא נגרם לו כל בלאי או נזק, בניגוד לשמלה, או לדיסק, שיכולים להנזק מהשימוש הראשוני.

 פורסם במקור

416. המקבל דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מרמה, דינו – מאסר שנתיים

כך מנוסח סעיף 416 לחוק העונשין. עוד אות מתה שכמעט ולא נאכפת. אותה תחבולה יכולה להביא להשגת נכסי מקרקעין, מטלטלין, מצלצלין או אפילו רשימות תפוצה. נניח, לדוגמא, שאדון מסוים מחליט להפיץ מייל ויראלי שכל מטרתו היא לאסוף כתובות מייל של אנשים שמעוניינים לעשות X, וכאשר הם עושים שולחים לו מכתב אלקטרוני, הם לא מצפים לקבל (גם) Y. כך, לכאורה, מנסה מר אורי ששון להשיג כתובות מייל של אלפי גולשים שצופים בסדרת סרטונים ביוטיוב. על ידי נסיון לצור הייפ סביב הסרטונים, מקווים (לכאורה) המפיקים לקבל תגמול בדמות רשימת תפוצה אקטיבית.

האם אותם סרטונים מצחיקים יכולים להיות לא יותר מאשר מלכודת ספאם מתוחכמת שואל גיא ווסט. השאלה היא לא רק האם מדובר במלכודת ספאם, אלא מה העילות בגינן כל אחד מהנפגעים (והציבור בכלל) יכולים לתבוע בשמם מצד אחד, ומצד שני, האם ראוי להתיר כאלו פעילויות כיוון שמדובר בסרטים שאכן שוחררו בחינם ומשעשעים את הציבור תוך כדי שהם עושות את הפעולה המזיקה.

אני חייב לציין שכשראיתי לראשונה את הסרטים השתעשתי. הומור איכותי למדי,
שלא הייתי מייחס לו כל קשר לדבר הקרוב לספאם ולא ליוזמה שיווקית. לעומת
זאת, תהיתי כיצד העניין קשור לאינטרנט, כיוון שמדובר בסרט מושקע למדי.
מדובר בהפקה עם צלמים, מאפרים, זכויות יוצרים ותמלוגים על המוזיקה ברקע
ואחזקת כתובת ג’ימייל. חשבתי שאולי מדובר בפרומו לתכנית טלוויזיה אבל לא
הערכתי שמדובר ואף לא לרגע במשהו שיכול לפגוע בפרטיות שלי. מצד שני, גם לא
שלחתי מייל.

עוולה של הגנת פרטיות יכולה לקום כאן באם ידובר ברשימת תפוצה שתכלול יותר מרק כתובת מייל. אולם הגנת פרטיות אינה דיו – ניתן לתבוע על התעשרות בלתי הוגנת (עשיית עושר ולא במשפט) את אותו אדם שבתחבולה השיג את כתובת המייל בכדי להרוויח ממנה כספים. ניתן אף לתבוע על הטרדה (או הטרדה ברשלנות) באם ישלחו כמויות רבות של מיילים שיווקיים. אולם, אין בכך די, הבלוגוספרה, כחברה שמעוניינת להגן על עצמה תעניש את הספאמר בצורה גרועה יותר.

לכל עוולה יש מספר עונשים. הראשון הוא העונש המשפטי, הסנקציה שקבועה בחוק, העושה א’ ייענש ב’, אולם, פרט לעונש זה יש את העונש החברתי. אותה ַאְשָמה (ולא אָשַם) שקובעים כי אותו אדם לא כשיר להיות חלק מהחברה. סביר להניח שבלוגוספרה תכתוב על אותו פאפאדיזי כיום ותדאג להוקיע לא רק אותו, אלא גם את המשתפים עמו פעולה, כך שלאדון אורי ששון (אם נכונות החשדות שמעלה גיא) לא תהיה עבודה מרובה מכיוון הבלוגוספרה, שאולי לא הוכיחה את עצמה בקידום תופעות בצורה מדהימה, אבל הצליחה לא רע להרוס כמה דברים שלא האמינו שהיא תצליח להפיל.